הנדסת אורות // גל נתן } נצח } 102 עמ'
הדבר הראשון שקופץ לעין כשקוראים את שירי 'הנדסת אורות', ספרה השני של המשוררת והעובדת הסוציאלית גל נתן, הוא יופיים — יופי עוצר נשימה. שמו של השיר שפותח את הספר, 'היופי הזה', נוגע בזה בדיוק. זה יופי שקשור לאור. נתן היא משוררת, אבל מלאכת השירה שלה בספרה השני דומה לפיסול, פיסול באור. וליתר דיוק, באור ובמה שהאור מגיח ממנו, נאבק בו, מתעלה עליו, ולפעמים נבלע בתוכו. המשוררת הציבה ציטוט מסימון וייל בראש הספר, "שני כוחות מושלים ביקום: אור וכובד". ולשני השערים שפותחים את הספר העניקה את השמות 'אורות' ו'בורות'. אפשר אפוא לומר ששיריה של נתן הם פיסול באור ובחושך, באור ובכובד, באורות ובבורות.
האור שנתן מפסלת בו — זה שהיא מעצבת בהנדסת האורות שלה — הוא הדבר המסתורי שמאפשר לנו להתמודד עם אימת החיים. עם הייאוש, הדיכאון, הפחד, האלימות, המוות. אם רוצים להבין לעומק את הנדסת האורות של נתן כדאי אולי להיזכר במילים המפורסמות כל כך מתהילים, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". יופיו הגדול של שבר הפסוק הזה נובע מסתירה פנימית חריפה; מהקונפליקט הלא-פתור בין אימת הצלמוות לביטחון שמשרה האל. האמונה באלוהים אינה מבטלת את הצלמוות, אבל היא מאפשרת להתגבר על הפחד המשתק ולהמשיך ללכת. וזה בדיוק תפקידו של האור בשיריה של נתן, לא לבטל את החושך, הכובד, הבורות, האסון שבא ויבוא, אלא לאפשר לנו להגיח מתוכם ולחיות, לפחות חלק מהזמן.
שירי 'אורות' ו'בורות' הם תפילות ללא אלוהים. אפשר לומר: תפילות חילוניות. במקום פנייה לאל, המשוררת פונה לעצמה. ממש כמו בשיר המצורף: "תהיי הולכת בלי רצפה, בלי לדעת. / פתחי חריץ בבריאה ותלכי בו, / תזכרי ללכת ישר ולא להביט לאחור". זה אולי הדרך המדויקת ביותר לתאר את השירים הפותחים את ספרה של נתן: הם מציעים לנו נוסח חדש, חילוני, כואב ורב-יופי, של תהילים. כל מי שמכיר קצת את תהילים, ובכלל את מסורת התפילה, יזהה את הדמיון העמוק. ואולי מה שהכי מופלא ומעורר כבוד בתהילים החילוני של נתן הוא הגיוון הז'אנרי הרחב שלו. אפשר למצוא בו המנונות, וברכות, ותחנונים, ותוכחות, והתרסות, ונבואות ישועה, ונחמות, וסליחות, ושירים בעלי ממד חוכמתי, כלומר פדגוגי. במילים אחרות: כמו בתהילים, בסידור או במחזור, יש ב'הנדסת אורות' קשת רחבה, רבגונית מאוד, של זוויות אפשרויות בין אור לכובד, פחד לתקווה.
שירי השער השני, 'בורות' לא פחות רבי-כוח ויופי משירי השער הראשון, 'אורות'. צד-ההפך של האור — כלומר הבור, הכובד, החושך — בולט בהם יותר, ואחד הביטויים לכך הוא נוכחותו המודגשת של הגוף, שמתנועע בין שני מצבי צבירה — נוכח, על כאביו, מבוכותיו, בהלותיו; או נעדר, כאשר המוות מאיים לבלוע אותו ולפעמים בולע ממש. על אלוהים אנחנו אומרים שהוא מסתיר פנים — כלומר מסתלק, נעלם, איננו. בשירי 'בורות' אין זה האל שמסתיר פנים אלא המשוררת שנעלמת לעצמה, ודווקא משום כך השירים יפים כל כך, כי למרות ההיעלמות היא לא מפסיקה לכתוב, כלומר להתעלות על החושך, להאיר, להתגלות.
ויש בספר עוד שער, שלישי, ששמו 'זהורית'. גם בו יש שורות יפות, אבל הוא הרבה פחות חזק או מעניין משני השערים הראשונים. הוא עשוי מחומרים דומים, אבל המתח הרגשי והפואטי החותך של 'אורות' ו'בורות' נעלם בו לטובת משהו אחר, רופף יותר, מתחכם או מתפנק במקצת; מין אגדה או מיתולוגיה פרטית שהגיבורה שלה היא עכבישת-אור ששמה זהורית. אפשר להניח ששירי 'זהורית' הם הפיגום, או חומר הגלם, שמהם יצרה המשוררת את שירי 'אורות' ו'בורות', אחרי שגילתה את עוצמתה של התפילה החילונית. אפשר היה לוותר על השער הזה, אבל הוא לא פוגע בעוצמת הספר. יופיים של האורות והבורות מזדהר למרחוק עם זהורית ובלעדיה. •
הנדסת אורות
פִּתְחֵי חָרִיץ בַּבְּרִיאָה וְעִמְדִי מוּלוֹ.
תִּהְיִי זְקוּפָה, רַכָּה, עֲצוּמָה, מַסְכִּימָה.
תִּהְיִי אַחַת שֶׁיּוֹדַעַת לְדַבֵּר אוֹרוֹת.
תְּנִי לַחַיִּים לִהְיוֹת מַצָּע שָׁקוּף וְצָלוּל,
תְּנִי לָךְ לִהְיוֹת דָּבָר עֲשׂוּי חֹמֶר אַחֵר.
פִּתְחֵי חָרִיץ בַּבְּרִיאָה וְתִהְיִי אַתְּ אוֹרוֹ.
תִּהְיִי אַתְּ חָרִיץ בַּבְּרִיאָה שֶׁמְּדַבֵּר.
תִּהְיִי רוֹאָה צָלוּל בַּחֹשֶׁךְ דְּבָרִים.
תִּהְיִי הוֹלֶכֶת בְּלִי רִצְפָּה, בְּלִי לָדַעַת.
תְּנִי לָאוֹרוֹת לִהְיוֹת אֶרֶץ מֻבְטַחַת.
פִּתְחֵי חָרִיץ בַּבְּרִיאָה וְתֵלְכִי בּוֹ,
תִּזְכְּרִי לָלֶכֶת יָשָׁר וְלֹא לְהַבִּיט לְאָחוֹר.
תִּהְיִי כָּעֵת הַבְטָחָה שֶׁמֻּמְּשָׁה.
הוֹלֶכֶת בָּאוֹרוֹת בְּטוּחָה כִּבְסָלוֹן בֵּיתֵךְ.
