שלום, קוראים לי רענן ולא ראיתי את הסדרה 'התבגרות'.
תגידו: "אוהבים אותך רענן" למרות שאני יודע שמתחשק לכם יותר להגיד: "לא ראית את התבגרות?! תראה מיד התבגרות! זו סדרת מופת, אתה יודע שהכל צולם בשוט אחד? חייב לראות!"
טוב, בסדר. אני אראה. לא עכשיו. בשבוע הבא. בחודש הבא. בשנה הבאה. לא יודע, נראה. 'התבגרות' היא סדרה שעיקר תהילתה על העובדה שהיא "קשה" ו"מטלטלת", ובאופן אישי יש לי בעיה עם תכנים קשים ומטלטלים שקשורים לילדים – זה לא היה ככה לפני שנולדו לי הילדים, אבל מאז העסק רק הולך ומחמיר, ואני לא מסוגל לצרוך כיום שום דבר שילדים נפגעים במהלכו, גם אם מדובר בפיקשן (מניפולטיבי) מוחלט. כך שההכרח החברתי-תרבותי-הייפי לצפות עכשיו ב'התבגרות' הוא מבחינתי כמו הציווי לאכול את התרד שלך.
וההייפ הגיע לרמת טרטור באמת חסרת תקדים; אין אפשרות להעביר יום בעולם מבלי להיתקל פעמיים-שלוש-עשרים בקטעי רשת מתוך 'התבגרות' - איך עשו את 'התבגרות' והמלצות חברים תכף-לשעבר. זה כאילו החשיכו את כל האורות במטוס והדליקו רק את החיצים לכיוון יציאת החירום; כולנו חייבים לנוע לכיוון אחד בלבד ולראות 'התבגרות'.
האם ייתכן שהייפ עד כדי כך רועש שהוא מייצר אנטגוניזם ופונה נגד עצמו? עושה רושם שלא. על כל משתמט מסוגי יש מיליוני צופים שרק מחכים להצטרף לשיירת המתעלפים, הממליצים והמשננים שזה "קשה, אבל חייבים".
במילים אחרות: חייבים לסבול, כי – קצת כמו 'סיפורה של שפחה' – מדובר בטלוויזיה "חשובה". זה לא הייפ בידורי עושה חשק מאגף 'משחקי הכס'; זה הייפ עמוס חשיבות עצמית שמחייב אותי לסבול על מנת להרוויח את היכולת להסביל אחרים. ייתכן שאני רק גלגול עכשווי לדור שנאלץ לשבת בקולנוע 'פריז' בסבנטיז ולבהות בסרטי היגון והסבל של אינגמר ברגמן בשפת המקור, רק כדי לצאת נפעם ולאלץ את כל השאר לתת את ליטרת הסבל שלהם.
אין בזה כדי להוריד מגדולתם של ברגמן (ראיתי. גדול) או של 'התבגרות' (לא ראיתי. אבל תראו, אתם חייבים, ידעתם שזה צולם בשוט אחד?), אבל מכונת ההייפ הגיעה כיום למקום שבו זה לראות או לחדול; או שתראה 'התבגרות', או שתצא לנו מהסלון ואל תחזור לפני שתהפוך בן תרבות. אז תשמעו; לא יקרה. לא רוצה תרד. רוצה מתוקים. מתי אמרנו העונה הרביעית של 'טד לאסו'?
