1. יכול להיות שבזמן שעברנו לדיקטטורה הייתי בגבות. הרי לא יודעים בדיוק את הרגע הספציפי שבו משטר משתנה. הרי הוא כבר השתנה. בהפגנה שוטר אחד צעק: בן גביר חזר, נגמר לכם. מי ידע פעם מי זה שר המשטרה ומה הוא קשור לשוטרים. הכל היה אחרת. נאמנות, השתדלות, מטרה. היום אין למען העם. יש למען אדם מסוים.
ובזמן הזה הייתי בגבות. הרי התור לגבות זה אילוץ שאין ברירה אלא לעמוד בו, זה כמו טיסה. התלבטתי, זה לא שלא היו בי אשמה ולחץ, אבל אמרתי לעצמי שאני תמיד בהפגנות ואם אחמיץ אחת בגלל גבות, זה לפחות יחזק אותי נפשית לשבועות הבאים שהולכים להיות המכוערים בתולדותינו. אל מול הכיעור אנסה להציג קצת יופי. עם גבות טובות את בקושי צריכה להתאפר, ובכלל למי יש זמן או חשק להתאפר? הגבות הטובות והמסודרות יחסכו ממני לבטים, אני איראה בסדר בלי לעבוד בזה. לפחות בתחום הגבות לא תהיה אנרכיה. יחד ננצח, לפחות בעניין הגבות.
2. חיינו מתקיימים בשני מישורים במקביל כל הזמן, אולי בגלל זה יש לנו שתי גבות ושתי עיניים. אחת מצליחה לצחוק ביום הולדת, לאפות עוגה, לצייר תוחם לשפתיים, ובעין השנייה חטופים, שב"כ, מפכ"ל, טלי גוטליב, בן גביר.
ומעל כולם, מעל ניהול המלחמה, מעל החטופים ורונן בר, השם המפורש. זה מוזר כי כשיש שליט עליון או מלך, או לפחות ככה זה בסרטים, תמיד העם בהרמוניה, בסימביוזה מושלמת. הרי גם יום העצמאות של אנגליה הוא למעשה יום ההולדת של המלכה או משהו כזה. ואילו אנחנו כמו כדורי כסף קטנים שמוטחים ימינה ושמאלה על שולחן במשרד חשוך. מטולטלים, נבוכים, מותשים. אין לנו שליטה.
טרוטי עיניים אנחנו מסתכלים מסביב, מנסים להבין את העולם שהשתנה מעלינו. איך חזרנו ל-6 באוקטובר כל כך מהר. איך המילה חטופים התפיידה, כאילו כוח הכבידה עצמו השתנה.
3. הנה, פה אחד. אין צורך אפילו להצביע על הדחה כזו או אחרת. "פה אחד" זה כבר שינוי המשטר, צורה חדשה, תיאטרון הממשלה, ניצבים ובובות, פועלים ומדובבים. מכונה של פריטים המרכיבים ישות אחת.
אפשר לא לדבר על זה, להכחיש את זה, לעדן את זה. אבל כשראיתי את גיא פלג ליטרלי רועד באולפן, כמי שכפאו שד, הבנתי. כוח הכבידה אכן השתנה. כמו חמסין וגשם באפריל. ועכשיו צריך להכיר בזה.
