שני נערים תאומים עומדים, מעשנים, מודאגים. האחד שואף מסיגריה, האחר נושף עשן. זהו אחד האימאג'ים שנחקקו בראשי מהסרט הישראלי המצוין "הנוער" מ-2013. על המסך שיחקו, בתפקידם הקולנועי הראשון והיחיד, האחים דויד ואיתן קוניו מקיבוץ ניר עוז. דויד נמצא כבר 537 ימים בשבי חמאס אחרי שנחטף מביתו עם אשתו שרון ובנותיו ששוחררו בעסקה הראשונה. אחיו התאום איתן שרד בנס עם משפחתו בממ"ד. אח נוסף, אריאל, עדיין בשבי. וזה לא הכל: ב"הנוער" גילם דויד קוניו דמות של חוטף; עכשיו הוא חטוף; והבמאי תום שובל, שאחראי ל"הנוער", הוא במידה רבה זה שמביט כמו כולנו על הטרגדיה הנוראית הזו מהצד, מודאג.
"מכתב לדויד" הוא פרויקט יוצא דופן. שובל, מהבמאים הבולטים והרציניים כאן, מנסה "להגיע" אל דויד קוניו בדרך היחידה שהוא מכיר: סרט. הוא מקריין במחשבותיו רצף של סרטונים שמשלבים ראיונות עם בני משפחת קוניו היום, רגעים מהכנת הסרט אז, והכי מצמרר – קטעי וידאו שצילם דויד בניר עוז עם חבריו ומשפחתו ב-2012 כהכנה לצילומי "הנוער", ובהם נראים כמה מהגיבורים בעל כורחם של 7 באוקטובר, פרצופים שנעשו מוכרים מאוד מאז, בהם של שירי ז"ל וירדן ביבס. סרט החובבים ה"סתמי" היה לפיסת היסטוריה.
הסרט "מכתב לדויד" יוצא עכשיו להקרנות מיוחדות באולמות, ובחודש הבא ישודר ב-HOT8. זהו פרויקט אישי ופילוסופי יוצא דופן, שלא מיועד לכל אחד. זו מעין מסה קולנועית, כמיטב המסורת של הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר, שזנח בשלב מסוים עשיית סרטים עלילתיים לטובת קולנוע שנראה כמו מאמר מצולם. אבל ב"מכתב לדויד" מתפרץ הרגש מהעטיפה השכלתנית. הכאב רוטט בלי סוף. במארג הטרגדיות העצום של 7 באוקטובר נחשפנו למאות סיפורים ועדויות בתוכניות טלוויזיה שביצעו מלאכתן נאמנה. "מכתב לדויד" שונה מהן: הוא אמנותי יותר אבל לא פחות נוקב ומטלטל, אולי כי בסוף הוא מבהיר שכדי לסכם טרגדיה נוראית, לא מספיקות אלפי מילים, אבל מספיק מבט אחד עצוב של אח שמעשן מעבר לפינה, ובתחושה שלנו מביט עלינו ממרחק של מיליון ק"מ – ושותק. הַחזירו את דויד קוניו הביתה עכשיו.
