"רק על עצמי לספר ידעתי", כתבה רחל המשוררת, באבחנה שהפכה מאז קצת לקלישאת כותבים. מורים לתסריטאות מטיפים לדורות של סטודנטים לקולנוע - וניכר שבישראל עוד יותר מבחו"ל - לכתוב בסרטם הראשון על עצמם, סביבתם, משפחתם, והקשיים שלהם. הדבר מוביל למבול סרטי ביכורים בוסריים שבהם כל ילדות בהוד השרון או בקריית-גת ראויה לשעה וחצי בכייניות על כמה היה להם טראומטי וקשה לגדול בצל אמא שלא מבינה אותם מספיק. יקר יותר מטיפול, אבל לא פחות מספק לאגו.
(צפו בטריילר)
לשם שינוי, חייה של מינדי ארליך, משתתפת "חתונה ממבט ראשון", בהחלט ראויים לסרט. אמנם לא צפיתי בריאליטי האהוב, אבל ניכר שהסיפור שלה בהחלט סוחף וכולל עד גיל 25 ילדות בשכונה חרדית, נישואים בעייתיים ואז יציאה דרמטית בשאלה. לסיפור האמיתי נוסף בסרט גם אלמנט של נטייה מינית נסתרת. בסרט "פינק ליידי" שמעורר כעת באזז ויצא עם פרס מפסטיבל טאלין, היא חברה כתסריטאית לבמאי הוותיק ניר ברגמן ("כנפיים שבורות") - אולי המומחה מספר אחת בישראל לדרמות משפחתיות נוגעות. זאת כדי לספר על המסע שלה, שכלל שאלות כבדות משקל שאינן רלוונטיות רק למגזר החרדי, כמו האם אהבה רומנטית יכולה להתקיים בלי משיכה מינית, וכמובן אילו הקרבות כל אחד מוכן לעשות כדי לא לפרק את החבילה.
התוצאה, למרות החומרים, מעורבת. ההישג הגדול של הסרט הוא שתי הופעותיו הראשיות, של נור פיבק ("הברך") ואורי בלופרב ("המזח") כזוג החרדים הצעירים שחייהם מטולטלים. שניהם מצוינים ומעבירים היטב את השבר שהם חווים, ולטעמי בלופרב בן ה-29 מרשים במיוחד בתפקיד פריצה נהדר. למרות שהסרט מסופר לכאורה מזווית האישה, ארליך הצליחה לכתוב, וברגמן ובלופרב לבנות על המסך דמות טרגית ממש, אנושית להפליא, של גבר רדוף רגשי אשמה ומנגד בעל מוטיבציה להשתנות, גם כשברור שהדבר לא אפשרי.
זה גם עקב האכילס של הסרט: בסופו של דבר, הוא נעשה מנקודת מבט חילונית מובהקת של יוצאת בשאלה. הדרמה המרכזית בו היא לא אם תתגלה הנטייה המינית (זה קורה די בתחילת הסרט), אלא אם הגיבורים יצליחו לשנות אותה והאם זוגיות יכולה לצלוח ללא מיניות. מאחר ומבחינת החילוני הממוצע התשובה ברורה, והסוף ידוע, הדרמה האינטנסיבית על הנייר לוקה בחסר על המסך. זו אולי החלטה נכונה אידיאולוגית מבחינת ברגמן וארליך - וגם מבחינתי - אבל היא מובילה לסרט עם מתח רפוי. הרבה סצנות מצוינות מתערבבות במוצלחות פחות, ובאיזשהו שלב הסרט קצת חוזר על עצמו. ארליך וברגמן מבצעים גם טעות תסריטאית בעיניי: כל הסצנות ללא יוצא מהכלל עוסקות ב"נושא עצמו", קרי משיכה מינית ונטייה מינית בחברה החרדית, בלי הרבה סאבטקסט או אוויר לנשימה, והתוצאה מרגישה מעט שטוחה. לקראת הסוף, כשהדמות הראשית יוצאת מעט מהחברה החרדית, לפתע הסרט מתחדד, אך זה קצת מתסכל כשחושבים מה היה קורה אם הדרמה לפנים הזו הייתה מותנעת מוקדם יותר.
"פינק ליידי" הוא לא סרט גרוע, וסביר להניח שלא מעט צופים יתעניינו, יזדהו ויתרגשו ממנו. הוא כן מרגיש מעט מפוספס.
