שוד חוזר הניגון / בסוף הניינטיז שיחק במכבי תל-אביב בכדורסל אמריקאי בשם ויקטור אלכסנדר. לא מעט כסף עלו שירותיו של השחקן, שהגיע עם מוניטין מכובד של מספר שנים בליגה הטובה בעולם. לכן בשלב מסוים, כשהתפוקה לא תאמה את הציפיות, בלשון המעטה, הצמיד לו המאמן פיני גרשון את הכינוי הבלתי נשכח "שודד בטרנינג".
נזכרתי באלכסנדר למראה שר האוצר מכריז על "תקציב המלחמה והמילואימניקים" (אל תשאל, הם פצחו בריקודי הורה בדרך לעוד 70 יום בחזיתות השונות) וראש הממשלה משבח אותו על כך ש"העברנו תקציב עם קואליציה גדולה יותר ויציבה יותר ממה שהייתה לנו בתחילת המלחמה" (אכן בשורה לכיס של כולם). הם לא לבשו טרנינגים אלא חליפות, אבל זה בהחלט היה שוד: של המגזר המשרת (יותר נכון לכנותו "מגזר הבאטלרים"), של מעמד הביניים הנאנק, של דור העתיד שיקבל פחות שירותים שיהיו פחות איכותיים בשביל יותר מסים, ושל הרבה מאוד אנשים שמרגישים שהתקציב הזה הוא קודם כל דרך יצירתית של השלטון להוכיח להם שזאת לא שאלה של אטימות או ניתוק – נתניהו ושות' פשוט מתעבים אותם.
למכבי תל-אביב היו שאיפות בתור "הקבוצה של המדינה", אז אלכסנדר נחתך לאחר עונה אחת. ואילו ישראל לא רק שלא מתנהלת כמו קבוצת ספורט תחרותית והישגית: התנהלות השלטון לפני ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר הכריעה שהיא לא קבוצה בכלל.
שוגר דדי / כמה וכמה תהיות נשמעו, מדוע ראש המוסד והרמטכ"ל לא פוצים פה כדי לגבות את ראש השב"כ, נוכח הקמפיין של ראש הממשלה ובוודאי נוכח ההתנפלות של השר איתמר בן גביר, עד כדי חשש לעימות פיזי. לגבי רב-אלוף אייל זמיר, ובכן, נדמה שהוא שמר את האנרגיות לעימות הבכורה עם שר הביטחון והסתפק בפרסום תמונות משותפות עם רונן בר. דדי ברנע, לעומת זאת, נותר אילם. תאמרו, מה לראש ארגון ביון ולאור הזרקורים? אלא שלפני חודש, ברנע דווקא ידע לצאת מהצללים כדי למנף את הצלחת מבצע הביפרים וכמובן כדי לפרגן לבנימין נתניהו, בטקס הענקת פרס מטעם מכון מחקר: "ראש הממשלה קיבל בסופו של דבר את ההחלטה בניגוד מוחלט לעמדה הרווחת בדיון, והנה אנחנו כאן מקבלים את הפרס". אולי צריך לתת לברנע תעודה כדי שיאמר לציבור שהפצת רעל קונספירטיבי נגד בר היא דבר עלוב וחמור.
מצד שני, כנראה ברנע גם מבין, או לפחות חושד, שהוא הבא בתור. במכתבו המדהים לממשלה כתב בר שגם ברנע הורחק מצוות המשא ומתן להשגת הסכם הפסקת אש ושחרור החטופים, כלומר ספג הבעת אי-אמון מהבוס, שמגלה חיבה יתרה לזעזועים בצמרת מערכת הביטחון. מכאן לא צריך את המוח שהגה את מבצע הביפרים כדי להבין שמתישהו ברנע יהיה שעיר לעזאזל, כך שברור מדוע לא מתחשק לו להקדים את המאוחר. נותר לאחל לו שבבוא העת יזכה למשענת יותר משמעותית מזאת שהעניק.
עיקרון מנחה / במסגרת מאמציו הכנים להראות גם לרמטכ"ל החדש מי לובש את המכנסיים בקומה ה-14 של הקריה, השר ישראל כ"ץ הכריז כי "שר הביטחון נותן הנחיות לרמטכ"ל, הכפוף לדרג המדיני, בכל דרך שימצא לנכון". ומכיוון ש"בכל דרך" לא שולל אף אופציה, לא מסובך לדמיין את השר מפתח שיטות תקשורת חדשות ונועזות: מודעה אלקטרונית בעזריאלי ("מבצע בזארה? מבצע בעזה!"), שלט שמתנוסס ממסוק ("הרמטכ"ל! פעל!") ואולי אפילו מברק מזמר ("בוקר טוב לרמטכ"ל / הנחיתי שעכשיו ארוחה תאכל"). האמת? במקרה של כ"ץ לא צריך ללכת רחוק: הוא תמיד יכול לצ'פר חברי מרכז עם הזכות לבצע תורנות זובור בחייל מספר אחת. אם כבר "בכל דרך", לפחות שישתלם בפריימריז.
נרקוד ולא נתגייס / תופעת לוואי מפתיעה של העיסוק האינטנסיבי בסרטון הריקוד הבלתי נסבל של השר לשיכון חרדים וניצול משרתים: דחף בלתי עציר לזמזם "ובשלטון הכופרים / אין אנו מאמינים / ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים" (וגם "נמות ולא נתגייס", אך פחות). זאת לא הסכמה עם האמירות הנ"ל כמובן, אלא כוחו של ניגון מידבק וקליט. אם זה הצליח להרקיד בול עץ בחליפת יוקרה כמו יצחק גולדקנופף, מה יגידו פרחי ירושלים ובני-ברק.
בהקשר הזה כדאי לשים לב לתופעה מודרנית בתרבות היהודית-דתית: האופן שבו הנגישות המופלאה של המוזיקה מגויסת לטובת הפצת אג'נדה פוליטית בדלנית וחצופה (במקרה הנ"ל) או תפיסת עולם קיצונית ומבחילה (כמו בפרשת "חתונת השנאה" ושירת "זכרני נא"). בעוד בציבור הכללי, הריקוד והשירה משתדלים לא להיות מזוהים עם הבעת עמדה, במגזרים מסוימים שיא האקסטזה נשמר לרגע שבו מועברים המסרים הכי חדים, נוקבים, והכי גרוע: יותר קל לגייס חרדים מאשר להוציא אותם מהראש.
בשלוש מילים / חטופים? במה מדובר?
משפט בשבוע / "אין ברירה אלא להכריע את השמאל" (השר דודי אמסלם מרגיע בראיון לכאן רשת ב': בחזית היחידה שבאמת חשובה לשלטון, הניצחון המוחלט בדרך)
אני יפה? / "כל חיי אני מהלך, מקווה שבאומץ, בין בדיחה מטומטמת לעומק עצוב ובין עמקות טיפשית לבדיחה מבריקה", כותב יאיר גרבוז על עצמו בספרו החדש "יפה נורא" (זמין באפליקציית "עברית"), שבו הוא מציע הגיגים על "אמנות, שאלות ותשובות וימי מלחמה". ומכיוון שגרבוז הוא לא רק אמן פורץ דרך אלא גם כותב מצוין, נחמד לצעוד לצידו בין אותה "בדיחה מטומטמת" ל"עומק עצוב", בתקווה שעוד נותרו בקהל הקדוש כאלה שזוכרים שלא הכל מתחיל ונגמר באותו נאום בחירות מלפני עשר שנים.
