מגאפון אחד מספיק עוצמתי עושה עבודה מצוינת. הוא חודר דלתות זכוכית מסתובבות, ויטרינות, חלונות וקירות, גם אם מי שצועק לתוכו עומד במרחק של 100 מטר מהאובייקט שאליו הוא מדבר. אתה לא יכול להתעלם מהרעש ולא מהדברים שמוטחים בלהט. ראו את זה על פניהם של האורחים במלון וורט שעמדו ביום שלישי השבוע עם צלחות בידיהם מול בופה ארוחת הבוקר. זה מלון ירושלמי המתנשא לגובה, צמוד להנהלת הביטוח הלאומי, משקיף מגבעה על בית המשפט העליון ומשרדי הממשלה לאורך רחוב קפלן, מרחק הליכה מהכנסת. הוא הפייבוריט של חברי הכנסת בימים שבהם הדיונים במליאה מתארכים עמוק אל תוך השעות הקטנות, כמו שאירע השבוע לקראת ההצבעה על תקציב המדינה. 750 שקל ללילה כולל ארוחת בוקר שאנחנו, הנתינים, משלמים. אולי בגלל שזו הכנסת ויש לא מעט חברים, המלון עושה קווץ' קטן במחיר, אבל לא זה הסיפור.
הסיפור הוא שאתה לא יכול להתעלם. אתה עורם ירקות לצלחת, מתלבט בין סוגי הגבינות כשברקע דברי תוכחה. "מה איתכם, חברי הקואליציה, אין לכם מצפון? איפה היושרה שלכם? 1,900 משפחות שכולות תחת המשמרת שלכם, איך אתם קמים בבוקר, מסתכלים במראה ואחר כך מצביעים על תקציב ביזה? אין לכם חמלה, איך אתם לא מתביישים?!" מלצר חדר האוכל עשה עצמו כלא שומע וניגש לשולחנו של האורח שזה עתה ירד לאכול. ח"כ חמד עמאר מישראל ביתנו שבאופוזיציה, נשאל אם הוא רוצה חביתה או מקושקשת וסירב בנימוס. הוא לגם מהקפה והעלה חיוך קטן לשמע הדברים. חוץ ממנו לא היו עוד חברי כנסת בחדר האוכל. רובם עדיין ישנו.
הבן אדם שמאחורי המגאפון הוא מומיק נבו. ירושלמי שורשי, מורה לאזרחות והיסטוריה בתיכון בויאר ורכז שכבת י"ב. דבר ראשון הוא שאל: "ראית חברי כנסת למטה בלובי, אולי בחדר האוכל?"
רק את חמד עמאר מישראל ביתנו.
"אה, הוא בצד הנכון. אבל אני בטוח שיש פה חברי כנסת מהקואליציה. באתי להעיר אותם ולהזכיר להם שהם חתומים על המחדל והכישלון הגדולים ביותר של העם היהודי מאז השואה. שיישירו מבט אל העם רגע לפני שהם מצביעים על שוד הקופה הציבורית ושרידות הקואליציה. אני נאבק למען התלמידים שלי שהולכים להתגייס בקיץ. יש לי 250 ילדים והמאבק הוא על העתיד שלהם. הסיטואציה הזו קורעת אותי, כי אני לא מסוגל לשבת בכיתה ולא להיות ברחוב חלק מהמאבק הכל כך צודק הזה, וכשאני ברחוב אני מרגיש שאני חייב לחזור לכיתה כי האחריות שלי היא גם כלפי התלמידים שלי, לחזק וללמד אותם".
אז איך זה מתיישב?
"בגלל זה אני פה מוקדם, בשמונה אני חותך לעבודה בבית הספר".
השכנים מתלוננים
הכי קל להתייאש. להרים ידיים ולהישאר בבית. הנה, התקציב עבר למרות כל המחאות וחסימות הכבישים. פיטורי ראש שב"כ, הליך ההדחה של היועמ"שית, החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ומעל הכל החטופים, אלו שנותרו במנהרות, 59 ישראלים, 24 מהם כנראה בחיים, שעליהם כבר בקושי מדברים. עשרות אלפי אנשים צועדים לירושלים, עשרות אלפים עומדים בקור עז עם מטריות בגשם מול לשכת ראש הממשלה, ומה זה עוזר? אמרו שכשהחרב תונח על צוואר הדמוקרטיה, מאות אלפי ישראלים ייצאו לרחובות. אז הנה, החרב ממש על הצוואר והלהב מאיימת על העורק הראשי. יש מיליארד סיבות לצאת להפגין. יותר נכון, חמישה מיליארד - סיבה על כל שקל שהלך בתקציב הזה על כספים קואליציוניים שערוריתיים. תקציב שדופק את השכבות החלשות, את הפריפריה בדרום ובצפון ואת מעמד הביניים, זה שנושא בנטל, ששולח את ילדיו לצבא ומשרת במילואים, 250 ימים אם צריך, ובסוף חוטף יריקה בפרצוף. אז סיבות לא חסרות.
ביומיים בירושלים השבוע אתה מבין שאולי הרוב לא ברחובות, אבל אלו שכן, אלפים רבים, הם עמוד השדרה של המאבק, הגרעין הקשה שנלחם וצועק על דמות המקום הזה. הם נאבקים עבור כולם, גם עבור מי שתומך בצעדים הדרקוניים של הממשלה הזו ועבור אלו שאין להם אפשרות לצאת לרחובות, להפסיד ימי עבודה.
הנה, למשל רחוב עזה פינת רד"ק, שעת אחר צהריים, יום שני השבוע. המשטרה הרחיקה את ההפגנות כ-150 מטר מהבית של נתניהו, ועדיין הנקודה שבה אפשר להפגין מאוישת כל הזמן. כמה כבר היו שם באותה שעת אחר צהריים? אולי כמה עשרות. אבל מצוידים במגאפונים עוצמתיים הם עשו רעש של כמה מאות. רעש הרקע הוא קריאות קצובות: "שקרן, כושל, שחרר את ישראל, שקרן, כושל, שחרר את ישראל". שני מתופפים דואגים לתת קצב.
דן ישראלי, 54, מורה לאזרחות בתיכון במועצה האזורית מטה יהודה וחבר קיבוץ צובה, אומר שגם מהקיבוץ שלו לא כולם מגיעים לכל ההפגנות. "הרוב לא פה כי לאנשים יש חיים", הוא אומר, "וזה מובן לגמרי. יש קבוצה של מטורפים שמרגישים מחויבים לחלוטין ומגיעים בכל יום לכל הפגנה. אבל בסוף גם לאלו שמזדהים לגמרי עם המחאה הזו יש חיים. הם צריכים לשלוח בבוקר את הילדים לגנים ולבתי הספר, ואחר כך למלא את המחויבויות בעבודה. זוגתי רופאה ומאוד מיינדד למחאה, אבל יש גבול, היא מחויבת גם למטופלים שלה. ויש לנו ארבעה ילדים שמזדהים עם המחאה, אבל כולם כרגע בצבא ובמילואים".
המשטרה חסמה את הכניסה לרחוב עזה מכיוון מערב. אז פונים ימינה לרחוב הרב ברלין, מטפסים במדרגות של מעלות משה ריבלין, שמאלה בחרל"פ, ימינה ברחוב רוטנברג המקסים, עוצרים לנגב את הזיעה ולהסדיר את הנשימה וממשיכים שמאלה ברד"ק עד שמגיעים לשלט רחוב שעליו הודבקה מדבקה כחולה גדולה: "רחוב המפקיר ע"ש בנימין נתניהו", הלוא זה רחוב עזה. שם ההפגנה, מתחת לקפה יהושע, מול הלחם של תומר.
הרעש מפריע לשכנים. אפשר להבין אותם. בתל-אביב מפגינים בכיכר החטופים, מול שער בגין של הקריה, בצומת קפלן ובשבועות האחרונים גם בכיכר הבימה. אבל לא בשכונות מגורים.
השכן ג'רמי פרג'ון ירד עם מגאפון וצועק על המפגינים: "לכו מפה, לכו להפגין מול הכנסת, חנקתם אותנו, הרסתם לנו את החיים". הוא גר ברחוב הטייסים, "שמאלה ברחוב אחרי הבית של ביבי", ואיתו עומד דן שמיר מרחוב היינריך היינה "פה, ימינה למעלה". "חאלס, גמרו אותנו", מתלונן פרג'ון, "נסיעה שלוקחת עשר דקות ביום רגיל לשערי צדק נמשכת עכשיו יותר משעה. כל האזור סתום, מלא בחסימות".
שמיר: "שנים מפגינים פה נגד ביבי, שנים הפגינו מול בית ראש הממשלה בבלפור לא רחוק מפה, ועכשיו מפגינים ברחוב עזה ומה זה עוזר? זה לא הזיז כלום".
פרג'ון: "אתמול החלטתי לא לשתוק יותר. נסעתי עד גבעת שמואל לקנות מגאפון כדי לצעוק על המפגינים פה. 400 שקל זה עלה לי".
שמיר: "וואלה, הוצאת על זה 400 שקל?!"
פרג'ון: "כן, כן, אבל תראה מה זה. גם ההפגנות שלהם חסרות תכלית, הם לא מצליחים לשנות כלום, וגם לא נראה לי שהצעקות שלי עליהם משפיעות עליהם. אלה חבר'ה עקשנים מאוד".
"אנחנו עקשניות כי איזו ברירה יש לנו", אומרת נועה שי. יש לה חולצה ועליה הכיתוב "עו"סות דמוקרטיה". זו קבוצה של עובדות סוציאליות שהתארגנה בתחילת המחאה נגד ההפיכה המשטרית בינואר 2023, כדי להפגין למען קידום ערכים דמוקרטיים וזכויות אדם לכל קבוצות האוכלוסייה בחברה הישראלית. יחד איתה הגיעו ביום שני אחר הצהריים להפגין ברחוב עזה שתי חברות: נועה רגב ועדי רומח. שלושתן עובדות סוציאליות במחלקות רווחה ברשויות מקומיות, מתמודדות ביום-יום עם המצוקות הקשות ביותר בחברה. אולי זו הסיבה שכששואלים אותן איפה ההמונים, הן מתעצבנות. "תסתכל סביבך, זו מחאה לבנה, של גמלאים עם פנסיה מסודרת, של הייטקיסטים ובעלי מקצועות חופשיים".
שי: "אנחנו חברה שחיה בתודעה סקטוריאלית-מעמדית. שנים נתניהו מתדלק את החלוקה הזו, וזה לא שהשמאל עשה משהו כדי לנסות לפרק את הסקטוריאליות הזו. למרכז ולשמאל הישראלי יש חלק גדול בעובדה שהשכבות החלשות והפריפריה לא לוקחים חלק במחאה הזו".
כרטיס בכיוון אחד
ובכל זאת, החלוקה הסקטוריאלית לא יכולה לשמש תירוץ לעובדה שזו הממשלה הכי רעה בתולדות המדינה, ורק חלק מהציבור יוצא לרחובות. נניח רגע בצד את המחדל הגדול של 7 באוקטובר, אלפי ההרוגים, החטופים והפצועים. רק על התקציב הייתה צריכה לקום מחאה שתשטוף את המדינה. קצבאות הילדים הוקפאו, ואיתן מדרגות מס הכנסה ונקודות הזיכוי. הממשלה לקחה מכל עובד במשק יום הבראה בשווי של מאות שקלים. שכר עובדי המגזר הציבורי קוצץ ב-2.3 אחוזים, מלבד שכרם של המורים במוסדות החרדיים. חטפנו על הראש גזירות בשווי של 35 מיליארד שקל. הארנונה עלתה ב-5.3 אחוזים, החשמל ב-3.8 אחוזים, התחבורה הציבורית ב-33 אחוז, המים ב-2 אחוזים, דמי הביטוח הלאומי ב-1.6 אחוז ואת המע"מ הקפיצו ל-18 אחוז. עבור משפחה של ארבע נפשות מדובר בתוספת הוצאה של מאות שקלים בחודש.
שי: "אתה שואל איפה השכבות החלשות בלי להבין שמבחינתן לצאת להפגין זה לוקסוס. מי יכול להרשות לעצמו יום חופש או יומיים כדי לנסוע לירושלים? כרטיס ברכבת לכיוון אחד עולה 25 שקל, הרבה מאוד אנשים שאני פוגשת בעבודה לא יכולים להרשות את זה לעצמם. רוב האנשים נמצאים בהישרדות יומיומית. הם נאבקים כדי לשים אוכל על השולחן, לא על החופשה הבאה בתאילנד. ככה שמה שיוצא זו ההפגנה הזו", הצביעה על אלו שהשמיעו קריאות קצובות.
רגב: "תחת ההרעשה הכבדה שהממשלה הזו ונתניהו מנחיתים על הציבור, החזרה ללחימה, פיטורי ראש שב"כ, הדחת היועמ"שית - כל יום קורה פה משהו אחר. הממשלה הזו מקצצת דרמטית בתקציבי הרווחה. אלו שאמורים להיות פה ותומכים בממשלה הם הנפגעים הכי גדולים של הקיצוצים האלו".
שי: "למשל קיצוץ של 80 אחוז (!) בתקציב הרשות לביטחון קהילתי שנמצאת במשרד לביטחון לאומי. קיצוץ של 80 אחוז זו מכת מוות. זה יוביל לפיטורים של 1,600 עובדים סוציאליים ומטפלים. מדובר בטיפול בקהילה בהתמכרויות והרבה מהמטופלים הם בני נוער, בתוכניות למניעת אלימות במשפחה, בתוכניות למניעת שימוש בסמים ואלכוהול בקרב בני נוער, בסיירות הורים".
רגב: "ולזה הוסיפו גם חיסול כמעט מוחלט של הדיור הציבורי".
את בטוחה?
כולן יחד: "ב-200 אחוז!!!"
רומח: "והמצב בשנה האחרונה הוא הכי גרוע שהיה אי פעם. שלושתנו רואות את זה בשטח. את ריבוי מקרי האלימות במשפחה, את מצוקת המקומות בפנימיות הנוער, במקלטים לנשים, יש ילדים בסיכון שחווים אלימות קשה בבית ונאלצים לחכות למעלה מחצי שנה עד שמוצאים להם מקום בפנימייה".
חצי שנה שבה איפה הם נמצאים?
רומח: "בבית, במקום שמסוכן להם".
שי: "הציבור המוחלש לא מבין כמה הממשלה הזו דופקת אותו. חייבים לעשות יותר הסברה, לדבר בגובה העיניים ולהושיט יד".
נואמים מול אולם ריק
הדיון לקראת ההצבעה על התקציב ביום שלישי בצהריים החל ביום שני ב-20:00. במסגרת הפיליבסטר של האופוזיציה, כל חבר כנסת מקבל 13 דקות כדי לדבר. הרוב נואמים מול מליאה ריקה. בעשר בלילה נאם ח"כ חמד עמאר, זה שלמחרת יסתפק בסלט בארוחת הבוקר במלון וורט הסמוך. בקבוצות המחאה הרבות, ויש כאלה עשרות בכל רחבי הארץ, כבר פירסמו את לו"ז המחאה ליום שלישי. ב-8:00 נפגשים ברחוב עזה, ב-11:00 הפגנה בכיכר הג'וינט מול ההצבעה על תקציב הביזה וכן הלאה. וזה רק בקבוצה אחת. בקבוצה אחרת קראו לכולם להגיע לירושלים לכיכר מתחת לכנסת ופשוט להתיישב על הכביש. קבוצה אחרת הכריזה על "מבצע עוטף כנסת ברכב", שתכליתו ליצור פקקים ועומסי תנועה בצירים המובילים למשכן. ומדובר באמצע שבוע, יום עבודה רגיל.
אבל בלילה שלפני הסערה הכנסת רגועה. ח"כ פנינה תמנו-שטה, יו"ר סיעת המחנה הממלכתי, וידאה שכל החכ"ים בסיעה יודעים מתי הם אמורים לנאום והתארגנה לצאת לתפוס כמה שעות שינה בוורט. שאלנו אם לדעתה תהיה בבוקר מחאה גדולה מחוץ למשכן. היא לא ידעה לענות.
"אני כן יודעת לומר שנתניהו בנה נרטיב שקרי שנוגע במקומות הכי כואבים של האוכלוסיות המוחלשות", ענתה, "מדבר על הצורך לתקן את מערכת המשפט תוך שהוא נוגע בכאב של אלו שנפגעו מהמערכת, שחוו אלימות משטרתית, שסבלו מאי-שוויון מול מערכת המשפט, והוא בכלל לא מתכוון לתת מענה למצוקות האלו. השינויים שהוא מתכוון לבצע נועדו אך ורק לבסס את שלטונו, הם לא יועילו לטיפול בסחבת בבתי המשפט ולזכות העמידה של האזרחים מול המערכת. זה השקר הגדול. זה והתקציב שלא חס על הפריפריה, תקציב שפוגע בכורעים תחת הנטל ונותן לחרדים כדי לקנות את הישרדותו כראש ממשלה. את זה לא הצלחנו לפצח, אני מודה. לא מספיק לזעוק שהדמוקרטיה בסכנה, צריך לדעת לדבר לציבור המודר, להסביר איך זה יפגע בו".
אוכלוסיות שלמות לא מצטרפות למחאה. למשל, איפה הצעירים יוצאי אתיופיה?
"ב-2015 יצאו אלפי צעירים ומבוגרים מקרב הקהילה למחאה נגד אלימות המשטרה ולמען שוויון. הם ספגו רימוני עשן, מכת"זיות, סוסי משטרה רמסו אותם, שוטרים הכו אותם באלות. הם עמדו לבד, לבד! כבר אז החברה הישראלית כולה הייתה צריכה לראות במחאה הזו קריאת השכמה ולצאת להיאבק על הדמוקרטיה. יש כאב גדול בקהילה על המחאה ההיא, שבה עמדנו לבדנו. עם ישראל לא הצטרף".
שמה של כיכר יק"א מתחת לכנסת הוסב על ידי מפגינים לכיכר ההפקרה. מדבקות גדולות מכסות כל זכר לשם המקורי. בלילה כבר לא קר בירושלים ומחוץ לאוהל המחאה שהקים יעקב גודו בצמוד לגדר משרד האוצר יושבת קבוצת אנשים. בנו של גודו, תום, נרצח בביתו בקיבוץ כיסופים בבוקר 7 באוקטובר על ידי מחבלי חמאס. ביום ה-30 לרצח אביו קבע פה אוהל והודיע כי לא יתפנה עד שהממשלה הזו תיפול.
חודש אחרי שהקים את האוהל הצטרף אליו תא"ל (במיל') דוד אגמון. אחרי רצח ששת החטופים בעזה בסוף אוגוסט התחיל אגמון לשבות רעב. מאז עברו 185 ימים. הוא איבד 15 ק"ג ומסת שריר, אבל הכולסטרול והסוכר בדם התייצבו. סיפרנו לו שברחוב עזה היו לפנות ערב כמה מאות מפגינים, לא יותר.
"הם כולם צריכים לבוא לפה, להפגין מתחת לכנסת", אמר, "זה המקום שאפשר להשפיע ממנו על מקבלי ההחלטות, לא ברחוב עזה. הבעיה היא שכולם הולכים להפגין שם ואני לא מבין למה. אני מחכה להם, שיבואו לפה. אם היו פה כמה מאות אנשים כמוני ויחד היינו יושבים על הכביש ולא זזים, האימפקט היה הרבה יותר חזק".
חלפו כמה שעות, השחר הפציע, נבו התקפל עם המגאפון מהכניסה לוורט והלך ללמד, ואגמון באוהל נשמע יותר אופטימי. "עושה רושם שהיום יגיעו לפה המוני אנשים", אמר, "אנחנו בציפייה להפגנה גדולה".
השעה הייתה קצת לפני עשר בבוקר, ולא מעט רכבים נסעו באיטיות ברחוב יואל זוסמן שמתעקל והופך לאליעזר קפלן בואכה הכנסת. שני בחורים שישבו בגולף חבוטה אמרו שהרעיון פשוט. "להגיע כמה שיותר רכבים ולעמוד או לנסוע לאט".
כמה לאט?
"לאט מאוד", ענה אחד מהם.
אז אנשים נסעו לאט מאוד. הנהג של קו 97 לרמת רחל צפר בעצבנות. הנהג של קו 113 לקריית הממשלה צעק מהחלון לרכב החשמלי שלפניו "סע כבר, סע!" רוני אוסטרייכר חצה את מעבר החצייה הסמוך לכיכר תחת הכנסת הלוך ושוב בהליכה איטית, צבית אפילו. "ככה אני גורם לתנועה לעמוד ולאפשר לי לחצות בבטחה", אמר.
שוטרים התחילו לעצור רכבים בצד ולחלק דוחות. ד"ר דרור צרניק מתל-אביב ישב בטויוטה יאריס שלו, שלף את רישיון הנהיגה מהארנק והגיש אותו לשוטר שהטיח בו: "נסעת באיטיות בכיף שלך... אנשים צריכים להגיע לעבודה ואתה סותם את הכיכר, אז כרגע אני אוכף נגדך..." מה זה אומר, שאל צרניק והשוטר ענה: "זה אומר שאתה מקבל דוח על הפרעה לתנועה בסך 1,000 שקל".
הצדיק והאלונקה
באותו הזמן החלו להתאסף חברי הקואליציה במליאה לקראת ההצבעה. מבחוץ הגיעו דיווחים על פינוי בכוח של מפגינים שחסמו את הכניסה למשכן. השר בן גביר נאלץ לעשות את הדרך פנימה ברגל בגלל החסימות. שר הביטחון ישראל כ"ץ הסתודד עם השרה גילה גמליאל, יריב לוין ישב לא הרחק מהם ותופף בחוסר שקט באצבעותיו. בן גביר הגיע והתיישב ליד כ"ץ, עשה רושם שיש ביניהם קרבה. כעבור שתי דקות כ"ץ חיבקוׂ וטפח בחיבה על לחייו. גדעון סער האופורטוניסט הצטרף לחגיגה.
כשנתניהו נכנס למליאה חברי קואליציה ממהרים לקום וללחוץ את ידו, והוא כטווס הולך ברוגע למקומו, מתיישב ומדפדף בספר שהביא עימו, "מעשה בצדיק ואלונקה" מאת חיים נבון, "סיפור חייהם של חללי ישיבות ההסדר בשנה הראשונה של מלחמת שמיני עצרת". גם לנעמה לזימי יש ספר במקום מושבה, "מר הפקרה" עם תמונה גדולה של נתניהו על הכריכה.
מדהים לראות את הזחיחות על פניהם של השרים וחברי הכנסת של הקואליציה. "אני שמח להביא לאישור הבית הזה בדקות הקרובות את תקציב המלחמה והמילואימניקים", אומר שר האוצר סמוטריץ' מעל דוכן הנואמים במליאה ללא שמץ בושה, "זה לא רק תקציב, זהו סיפורם של מאות אלפי הלוחמים והלוחמות..." הוא מרים לרגע מבט למליאה, חיוך קטן על בדל שפתיו. נדמה שהוא עצמו לא מאמין לדבריו שלו.
זה תקציב שקיצץ בהקצבות לחינוך הממלכתי - ובאותה נשימה העלה ב-200 אחוז את ההקצבות למוסדות התורניים. תקציב "התרבות היהודית", שם קוד לעוד כספים לחרדים, עלה משישה מיליון שקל ל-76 מיליון! תקציב המשרד להתיישבות של אורית סטרוק, המממנת הגדולה של ההתנחלויות, עלה מ-123 מיליון שקל ל-391 מיליון, זינוק של 320 אחוז. לא סתם סמוטריץ' מחייך.
רגע לפני שנכנסה למליאה תפסנו במסדרון את ח"כ מירב כהן (יש עתיד). היא מבינה דבר או שניים בתקציבי רווחה. "הולכת להיות קטסטרופה חברתית", אמרה, "ואתה יודע מה, היום האופוזיציה באמת צריכה להכות על חטא. היינו יכולים לפעול אחרת בחודשים הראשונים למלחמה. חברי הקואליציה היו אז בהלם מגודל המחדל. התביישו לצאת מהבית. הם כולם הסכימו אז שצריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית. אפשר היה להעביר אז כמה חברי כנסת לצידנו. היו ביניהם אנשים עם רגשות אשם נוראיים. היה אפשר להביא אותם להצביע על הקמת ועדת חקירה ממלכתית והקדמת הבחירות. אבל אמרו לנו לא, זה הזמן לממלכתיות, זה לא זמן לפוליטיקה. איזו ממלכתיות מעושה, איזו טעות היסטורית".
בסוף עבר התקציב בקלות. בחוץ עדיין ישבו המפגינים על הכביש וחסמו את הכניסה לכנסת. לפתע הגיעה צעדה של כמה עשרות יוצאי אתיופיה שלבשו חולצות צהובות עם תמונתה של הילדה היימנוט קסאו, שנעלמה לפני יותר משנה בצפת. הם זעקו נגד אוזלת היד של המשטרה ונגד הממשלה שמתעלמת מהפרשה החמורה. המפגינים נגד הממשלה קמו וצעקו לעברם: "אתם לא לבד, אתם לא לבד". עשר דקות עמדה ההפגנה למען קסאו מול המשכן, ואחר כך עלו אנשיה במעלה רחוב קפלן לבמה שהכינו מראש. אף אחד מהמפגינים נגד הממשלה לא הצטרף אליהם.
ההפגנות נמשכו גם לאחר שהתקציב אושר. ברביעי עלו אלפים לירושלים להפגין נגד אישור החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. בערב סתמו אלפים רבים את קריית הממשלה. הם באו מכל רחבי הארץ. בבוקר חמישי אישרה הכנסת את החוק. אבל לא הכל שחור, יש גם סיבה לאופטימיות; יום אחר יום יוצאים אלפי ישראלים להיאבק על עתיד המקום הזה. טוב שהם לא מרימים ידיים.
