יותר מכל חולם הראל טנג'י (25) מגבעת-שמואל להצטרף לחבריו לכוח בגדוד המילואים, שצפויים לחזור בקרוב ללחימה ברצועת עזה. "זה הורג אותי שלא אהיה חלק מזה", סיפר. "אין דבר שאני יותר רוצה מאשר להיות איתם שם. כלוחם, יש לי תחושת אחריות, שאם צריך אותי – אני מגיע. זה בדם שלי, חלק ממני".
אלא שטנג'י, לוחם מילואים בחטיבת גבעתי, עדיין עסוק בשיקום מפציעתו האנושה. בינואר 2024 הוא נפצע מפיצוץ רימון סמוך לחאן-יונס וארבעה רסיסים חדרו למוחו. "איבדתי הכרה והתעוררתי כעבור שבוע למצב שאני סיעודי לגמרי", תיאר. "לא יכולתי לדבר, לאכול, לשתות, לעמוד. הייתי משותק לגמרי, ובשיקום למדתי הכל מחדש. עד היום אני בטיפולים, לומד שוב ללכת".
טנג'י, שהגיע השבוע לכנס הבינלאומי הראשון של אגף השיקום במשרד הביטחון, הוא בן למשפחה חרדית, אחד מבין שבעה אחים ואחיות. המאבק שמתנהל סביב חוק הגיוס ושירים דוגמת "נמות ולא נתגייס" מכאיבים לו מאוד. "קשה לי לשמוע דברים כאלו ואלו ששרים ככה – אני לא מסכים איתם בכלל. הם אחוז קטן, קיצוני ומפלג ואי אפשר להכליל את ההתנהגות שלהם על כל החברה החרדית", אמר. "כמי שגדל בחברה החרדית אני יודע שלפעמים האמונה החזקה לא מתכתבת עם אורח החיים בצבא. אפשר לראות את זה במספר הדתיים שיצאו בשאלה אחרי ששירתו בצה"ל. מי שמאמין שהוא שומר על עם ישראל דרך תפילה ולימודי תורה – שילמד. אבל את אלו שרוכבים על זה ולא מתגייסים, כי נוח להם בגיל 18 להתחיל תואר – צריכים לגייס, ואם צריך אז גם בכוח. בשבילי הגיוס היה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי. זה בנה לי אופי של לוחם, נתן לי כלים לחיים. אני מאמין מאוד בדרך שלי וחושב שאפשר ללמוד תורה וגם לשרת בצבא. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי, כמו שאני עשיתי".
גם סרן (במיל') ד' (33), קצין מודיעין מהרצליה, הגיע לכנס של אגף השיקום. ב-7 באוקטובר הוא הוקפץ למילואים, וכחודש אחר כך, בבית-חאנון, הוא נפצע קשה מאר-פי-ג'י שירה לעברו מחבל.
"יד שמאל נשרפה כולה, כמעט נקטעה. הרופאים הצילו אותה בזכות השתלות וחיבורים של הגידים, ואז התחלתי שיקום במשך שנה", סיפר ד' שעדיין מתמודד עם הפגיעה ביד, קרע בכתף, אובדן שמיעה ופוסט-טראומה. גם לו יש מה לומר על אלה שעושים הכל כדי להתחמק משירות בצה"ל: "בעיניי ההשתמטות נובעת מבורות. מי שלא מתגייס – לא מבין את גודל השעה ואת הצורך ההכרחי להיות חלק מההגנה על המדינה. לאותם משתמטים הייתי אומר שאני מוכן להיפצע עוד 100 פעמים, אם אדע שהם ייכנסו איתנו מתחת לאלונקה".
חבריו של ד' המשיכו להילחם תקופה ארוכה אחרי פציעתו. "היחידה שלי סיימה תעסוקה ברצועת עזה בפעם הרביעית מאז פרוץ המלחמה", סיפר. "יש אצלנו את כל מנעד האוכלוסייה – מהחרדים ביותר עד לחילונים ביותר. אבל בסוף, מרגע שהתגייסנו, מהטירונות ועד ימי המילואים – הפכנו למקשה אחת. עם ישראל ברח מהגלות, שרד את השואה וחי בארץ ישראל כי אין לנו מקום אחר ללכת אליו. כולנו חייבים להיות יחד בדבר הזה, לשמור ולהגן, גם בתורה וגם פיזית על הגבולות שלנו. סבב אחרי סבב אחרי סבב אנחנו מתייצבים, מפספסים את העבודה, המשפחה, החיים האישיים והציבוריים – ונהיה מוכנים לעשות את זה שוב ושוב אם נדע שכולם יחד איתנו בסיפור הזה".
באותה שבת של 7 באוקטובר נפצעה סתיו בכר (22.5) באורח קשה מאוד מירי מחבל שחדר לבסיס אורים שבו לחמה. בכר, ששירתה כלוחמת איסוף קרבי, מתמודדת עם פגיעה קשה בעמוד השדרה, באגן ובמעיים. "אני חושבת שכל מי שחי במדינה ומחשיב עצמו יהודי – צריך להתגייס לצה"ל", אמרה. "גם אם יתגייסו לתפקיד שהוא לא לוחמה – התרומה שלהם תהיה משמעותית מאשר לא להתגייס כלל. אנחנו לא במצב רגיל של שגרה, חייבים כל אחד שיכול להתגייס ושמוכן לתרום מעצמו – המדינה זקוקה לזה כרגע. אני הייתי משלמת את המחיר הכבד שוב בשביל המדינה שלי. איבדתי חברה שנלחמה ונפלה למען המדינה, עדי גרומן ז"ל. בנות נלחמו ואיבדו את החיים שלהן עבור כל אותם אנשים שלא מתגייסים. זו המדינה שלנו, מי יגן עליה אם לא אנחנו?".
