המבחן הגדול הולך ומתקרב. תהיה או לא תהיה התקפה על איראן? בכל מה שקשור לאיומים – דונלד טראמפ כבר שם. הוא אפילו איים שאם החות'ים ישגרו טילים לישראל – "איראן תישא בתוצאות חמורות". הם משגרים. טראמפ יגיב? לא יגיב?
אבל נדמה שיש צורך בזהירות. הראיון של סטיב וויטקוף, השליח המיוחד של טראמפ, עם טאקר קרלסון, זכה לתשומת לב בגלל האמירה שנתניהו לא קשוב לדעת הקהל בישראל בעניין החטופים. הלוואי שבזאת היה מסתכם העניין. וויטקוף מדבר שם על "היום שאחרי". חמאס? "הם צריכים להתפרק מנשק. ואז אולי הם יוכלו להישאר שם קצת. ולהיות מעורבים פוליטית". טרנספר? המילה הזאת אפילו לא מוזכרת בראיון הארוך, למגינת ליבם של אלה שהתלהבו מהצהרת הסרק של טראמפ.
1 צפייה בגלריה
(בן גביר. בג"ץ ונתניהו הכניסו אותו לזירה, התקשורת הריצה אותו. הגיע הזמן לתהליך גמילה)
החלק המטריד באמת מגיע בהתייחסות של וויטקוף לקטאר. האיש מאוהב. "הקטארים רוצים יציבות והם לא מקבלים מספיק קרדיט... מותחים עליהם ביקורת שאין להם מוטיבציה. זה מגוחך. הם בעלי מוטיבציה טובה. הם אנשים טובים, הגונים. מה שהם רוצים זה גישור יעיל, שמוביל לשלום. ולמה? מכיוון שהם אומה קטנה והם רוצים שנכיר בהם כעושי שלום... אני לא חושב שהם נעולים באופן אידיאולוגי. אני אף פעם לא מאמין בזה".
אין צורך במקורבי נתניהו שסיפקו, לפי הפרסומים, יח"צ לקטאר. וויטקוף שבוי לחלוטין בקסמה. קטאר, יש להזכיר, רכשה בקיץ 23' ב-623 מיליון דולר מלון בניו-יורק שהיה בבעלותו. אבל חלילה לנו לחשוד בכשרים.
פה ושם ניסה קרלסון, מהימין האנטי-ישראלי בארה"ב, להקשות: אומרים שקטאר מייצגת את איראן, ועוד ועוד. "אולי פעם הם היו רדיקלים", ענה וויטקוף, "עכשיו הם מתמתנים". והעובדה שזו מדינת האחים המוסלמים? אין אזכור. ולמימון האדיר שמעניקה קטאר לקמפיין האנטי-ישראלי? אין מילה. ומה עם "אל-ג'זירה", הערוץ הקטארי, שהוא המקור להסתה חובקת עולם לא רק נגד ישראל אלא גם נגד ארה"ב והמערב, ובעצם, מכשיר תעמולה של חמאס והג'יהאד? יוק. בלינקן, מזכיר המדינה הקודם, ביקש מקטאר להוריד את ווליום ההסתה של הערוץ, בעקבות הסיקור מרצועת עזה. צריך לקוות שלא נתגעגע אליו.
בדיוק לפני שבועיים פורסם דוח חדש של ISGAP (מכון לחקר אנטישמיות גלובלית ומדיניות), שכבר פירסם דוחות על המיליארדים שמשקיעה קטאר באוניברסיטאות האמריקאיות. הדוח החדש עוסק בתוכנית לימוד בשם Choices במערכת החינוך, מהגן ועד י"ב, ב-8,000 בתי ספר ב-50 מדינות, מטעם אוניברסיטת בראון. אלא שבפועל זו קטאר שמממנת את תוכנית הלימודים. התוצאה היא, כצפוי, אנטי-ישראלית. שטיפת המוח מתחילה הרבה לפני שצעירים אמריקאים מגיעים לקמפוסים. לידיעת וויטקוף.
יש נקודות זכות לממשל החדש. העיכובים במשלוחי הנשק הופסקו, כך גם ההפצצות נגד החות'ים וחידוש הסנקציות נגד איראן. אבל אחד האנשים הקרובים ביותר לטראמפ, המוציא והמביא, סובל מעיוורון מוחלט בנוגע לתומכת העיקרית בחמאס ולמפיצת התעמולה שמתדלקת את הקמפוסים בעולם, וגם מערערת משטרים ערביים. מישהו מגופי הביטחון בארץ חייב לקחת את וויטקוף לשיחת עדכון רצינית בנוגע למדינה שהוא כל כך מעריץ.
גם ההתנגדות אשמה
היוזמה המקורית של לוין הייתה דורסנית. החוק שאושר, לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, שונה לחלוטין. יש בו פגמים. היה אפשר לשפר אותו, לוּ תגובת מתנגדי ההפיכה המשטרית הייתה: אנחנו מברכים על השינוי בעמדת הקואליציה. נשמח לנהל דיון ענייני כדי להגיע לפשרה. אבל הצמרת המשפטית הביעה התנגדות טוטאלית. "זה הרס הדמוקרטיה", טענה דורית ביניש. זו "אחיזת עיניים. מדובר באותה גברת בשינוי אדרת", קבעה אסתר חיות. מדובר בהצעה ש"מאיימת למוטט את הדמוקרטיה", כתב אהרן ברק, והיועצת, גלי בהרב-מיארה, הוסיפה שהמתווה "מטיל צל כבד על מערכת השפיטה".
נו, באמת. האם הייתה יוזמה אחת, רק אחת, בעשרות השנים האחרונות, שהם היו מוכנים לדון בה? התשובה ידועה. הטענות מגוחכות, גם משום שהחוק אמור להיכנס לתוקף רק בכנסת הבאה.
רז נזרי, לשעבר המשנה ליועמ"ש, כתב שמדובר בהצעה טובה יותר מהיוזמה המקורית, גם אם היא זקוקה לשיפורים. כך הגיבו גם הפרופ' דניאל פרידמן ויואב דותן. וככל הידוע, הם לא מחסידי לוין וגם לא במחנה הימין.
לוין עשה צעד קדימה. האוליגרכיה לא זזה. יש אינספור טענות נכונות נגד הקואליציה הדורסנית. הפעם - גם ההתנגדות האוטומטית נושאת באשמה.
כפסע מתקיפה
השבוע היינו כפסע מתקיפה אלימה של איתמר בן גביר על ראש שב"כ. איך צמח לנו מול העיניים פוחז כהניסטי, עבריין מורשע, לממדים של איום על הדמוקרטיה? הטעות הראשונה הייתה של בג"ץ, שבניגוד לחוק העניק לו הכשר להתמודד לכנסת. הטעות השנייה היא של נתניהו, שהעניק לו הכשר ונכנע, כמו תמיד, ובניגוד להבטחה מוצהרת הכניס אותו לממשלה. הטעות השלישית היא של התקשורת, שהפכה למגש הכסף שעליו צומחת המפלצת.
בדקתי את ההופעות של בן גביר בשנה האחרונה בחדשות 12, מדורת השבט. ובכן, זו הייתה שנת מלחמה. נתניהו ניצב במקום הראשון, עם 2,310 אזכורים. צמוד אליו טראמפ, עם 2,290 אזכורים. הרי היו בחירות בארה"ב. במקום השלישי והמכובד, אחרי מנהיגי מדינות, ניצב בן גביר, עם 848 אזכורים. יותר מגלנט, שהיה רוב התקופה שר הביטחון, עם 703 אזכורים. בן גביר משאיר אבק להרצי הלוי, הרמטכ"ל בתקופה שנבדקה, שהגיע ל-599 אזכורים.
הספירה לא כוללת תוכניות כ"ארץ נהדרת", שמאדירות את דמותו. הוא אורח קבוע שם. רק נתניהו יִשְווה לו. כדאי להזכיר שפעם אחר פעם לא עבר בן גביר את אחוז החסימה. ב-2020 זכה ל-0.42%. בג"ץ ונתניהו הכניסו את בן גביר לזירה והתקשורת הריצה אותו כמו שאף משרד יח"צ לא היה מסוגל להריץ. הגיע הזמן לתהליך גמילה.
תור קיש
פרופ' אווה אילוז נבחרה לקבל פרס ישראל. שר החינוך מיהר להודיע שעד שלא תחזור בה מפנייתה לביה"ד בהאג, על כך שלא ניתן לסמוך על ישראל בחקירת פשעי מלחמה – הוא לא יעניק לה את הפרס. יורשה לי לציין שהיו לאילוז התבטאויות חמורות בהרבה. הפרכתי עוד ועוד טענות הזויות שלה, שבוודאי שפכו דלק על מדורת השנאה נגד ישראל.
אבל משהו קרה לה מאז 7 באוקטובר. היא חתמה על עצומה שיצאה בביקורת נוקבת על הזדהות השמאל העולמי עם חמאס. היא פירסמה מאמר נגד המחאה האנטי-ציונית, בטענה שהיא אנטישמית. היא יצאה נגד טענת הג'נוסייד. וגם הודתה: "התעלמתי מזרמים תת-קרקעיים שביעבעו מתחת לפני השטח". יש עוד. לא שקיש, וגם לא הח"מ, אמורים להסכים עם העמדות החדשות שלה, אבל נדמה שהדרישה של שר החינוך מומשה. עכשיו תורו.
