1. שירות ביטחון כללי מדי
קטארגייט היא האירוע המסוקר יותר, אבל הקרע בין הממשלה לבין ראש השב"כ החל לא בגלל לשכת נתניהו אלא לשכת בן גביר.
מבחינת רונן בר, השר לביטחון לאומי הוא עבריין פרובוקטור, חבר לשעבר בארגון טרור, שהשתחל לדרג המדיני ומנסה משם לערער את האזור. חבורת המרד, אותו גרעין קטן ואלים בגבעות, הגיעה לדבריו מכמה עשרות לכמה מאות, וראש השב"כ רואה בעוצמה יהודית את הזרוע המדינית של החבורה שמטרתה לסבך את ישראל ולהבאיש את ריחה.
5 צפייה בגלריה
(לוין וקרעי אחרי ההצבעה אתמול שבה אושר החוק. מבחינת שר המשפטים, היה שווה לחכות | צילום: נועם מושקוביץ / דוברות הכנסת,)
זו זכותו כאזרח לחשוב כך, וחובתו כראש השב"כ לפעול כנגד עבירות או סכנה ביטחונית. אבל דווקא בשל כך עליו היה לנקוט במשנה זהירות, כדי שפעולתו לא תיראה פוליטית. החלטתו לבדוק חשאית "התפשטות כהניזם לתוך המשטרה" - ובעברית, כניסת ארגון טרור למוסד אכיפת החוק הגדול במדינה תוך חתירה תחת סדרי השלטון - ראוי הייתה שתתבסס על יותר מאשר מישהו שאמר משהו למישהו בעמדת שב"כ בהר הבית, בעיקר כשהתברר בבדיקה שפעולות השר בהר בתשעה באב לא היו חריגות ביחס למה שקודמיו עשו. הדבר משול לראש שב"כ שיראה בסרבנות את הסכנה הגדולה ביותר וינהל בדיקה חשאית נגד חיל האוויר על התפשטות תנועת הסרבנות, בגלל פוסט בפייסבוק של כמה טייסי קרב במיל'.
ב־4 באוקטובר 2023, שלושה ימים לפני הטבח, כתב בר בהערכת מצב שהגיעה לראש הממשלה: "חגי תשרי עוברים בשקט עד כה למרות ניסיונות הפרובוקציה היהודיים והערביים". הוא התכוון לעליית השר להר הבית. בר שוחח עם בן גביר טלפונית - אז עוד לא היה צורך בראש המוסד שיחצוץ ביניהם - ועל פי דיווח הזהיר אותו שהדבר יגרום "התלקחות", וכי מדובר ב"זמן לא טוב לעלות להר הבית".
בן גביר, בהתקף מפתיע של מתינות, השיב: "העלייה מקודשת, אבל המועד לא מקודש", וויתר על הביקור. כראש הארגון, בעיקר, מצופה מבר להבחין בין עיקר וטפל. ניסיונות פרובוקציה יהודיים וערביים אינם אותו דבר, ולו רק כי אלה היהודיים שעליהם דיווח במקרה זה הם ביקור של פוליטיקאי במקום בריבונות ישראלית ואלה הערביים הם ניסיון לרצח עם.
מילא לפני, גם אחרי הטבח בר עוד תלה בפעולות של בן גביר חלק מהאחריות להתעצמות חמאס: "משקלם המצטבר של הפרות בהר הבית והיחס לאסירים". ההפרות הן תפילות, והיחס לאסירים הוא הקיצוץ בתפריטיהם ובשיחות הטלפון שלהם. באותו מסמך שבו נטען שפגיעה בתנאי מחבלי חמאס בכלא זירזה את המתקפה, נטען ששיפור תנאי מחבלי חמאס בעזה דרך הכסף הקטארי זירזה אותה גם כן. אולי כדאי להחליט אם טוב או רע לקנות שקט בהטבות כלכליות? ישראלים רבים מצויים במבוכה: הם סולדים סלידה עמוקה מבן גביר, עמדותיו ושיטותיו, אבל רוצים להתמודד איתן בקלפי, לא בחקירות של המשטרה החשאית.
2. שנתיים, הוא זוכר
בלילה שבין 26 ל־27 במארס 23' כתב יריב לוין את מכתב ההתפטרות שלו מתפקיד שר המשפטים. זה היה כשבאיילון עוד בערו המדורות לאחר הניסיון הראשון לפטר את גלנט, ועל רקע הקפאת הרפורמה. כמה שעות קודם לכן, אמור היה החוק המקורי לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים לעלות למליאה, אבל ההמונים שיצאו לרחובות הכריעו את ראש הממשלה. לא באתי להיות שר המשפטים, אמר אז לוין, באתי להיות שר הרפורמה. ומה שהוקפא כבר לא יופשר.
שנתיים בדיוק אחר כך, אבל בדיוק, אושר אתמול במליאה סופית שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים לפי המתווה שאליו הגיע לוין עם השר גדעון סער, מי שהיה מהקולניים שבמתנגדי הרפורמה המקורית. מבחינת לוין, היה שווה. גולת הכותרת של הרפורמה המקורית הייתה שינוי הדרך שבה נבחרים אנשים. והשפיץ הוא הסרת הווטו של השופטים על מינויים לעליון. לא לחינם ביניש וברק מקוננים. את הגביזון הבאה מחליפי ברק לא יוכלו לפסול, ואת הסולברג הבא מחליפי ביניש כבר לא יוכלו לחסום. לשווא יגידו שזו הוצאת הגורמים המקצועיים מהוועדה. אם כל שופט שמרן נבחר בחריקת שיניים של השופטים, אז מקצועי זה לא היה.
המשוכה העיקרית בפני המהלך מעולם לא הייתה הכנסת אלא בג"ץ. אך גם לשופטים יהיה קשה בהרבה לפסול אותו: גם בגלל הרוב, גם בגלל התחולה – מהכנסת הבאה – וגם בגלל ההרכב בעליון. שבעה שופטים שמרנים מתוך 11 הוותיקים מבטיחים כמעט לחלוטין את אישורו.
ובכל זאת, חבל שפשרה כזו, שהרוב האמיתי שלה בכנסת מתקרב ל־90 ח"כים, מתכנסת שוב אל הגבולות הקודמים של קואליציה־אופוזיציה. האב השכול והשר לשעבר יזהר שי עדיין חושב שהפשרה טובה, אבל נסוג בגלל צבר הניסיונות הממשלתיים לפטר את בהרב־מיארה ובר. בני גנץ ויאיר לפיד שלא אמרו מילה רעה לגופה של הפשרה כשפורסמה, חזרו לשווק אותה כסכנה לדמוקרטיה. התנהלות מעודנת יותר, מתוחכמת יותר של הקואליציה, הייתה תופרת את פשרת שמחי־שי יחד עם חוק יסוד: החקיקה, דואגת שבר יתפטר בעקבות הכישלון ופועלת לפצל את תפקיד היועמ"ש מהכהונה הבאה. במקום שזו תהיה מנה אחרונה, זו נהייתה עוד מנה בבופה באילת, באמצע הסתערות המונית בארוחת בוקר.
3. טהרן פינת בני–ברק
כשהחרדים הודיעו שיחליטו אחרי שבועות אם להמשיך בקואליציה, נזכרתי בבדיחה העבשה על ההוא שהבטיח להתחתן עוד שלושה שבועות – לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, זה שאחריו.
כן, יש איום על הקואליציה. כאשר שלושה רבנים חשובים, אחד מהם אדמו"ר, דורשים מנתניהו הישגים בחוק הגיוס ולא – יעזבו את הקואליציה, יש לזה משמעות. אבל הם לא פירסמו זאת רשמית, ולא דרשו אישור חוק אלא "התקדמות". בחדר יש 200 שנה מצטברות בלימוד גמרא בעיון, תהיו בטוחים שהניסוח לא נבחר כלאחר יד. ונאמר שיחליטו לעזוב, איך זה יקרה בפועל? אי־אמון קונסטרוקטיבי לא על הפרק, כי הם לא יתמכו בממשלת לפיד־ליברמן. המסלול הוא הצעת חוק לפיזור הכנסת, בארבע קריאות. התהליך הזה נשלט בידי הליכוד וייקח חודשים רבים. לכל היותר, יקדימו את הבחירות בכמה חודשים, לפברואר 2026.
מה שהכריע אצל החרדים להישאר בקואליציה הוא לא האמון בנתניהו, שלא קיים, אלא הידיעה והחשש. הידיעה ששום דבר טוב לא מחכה להם בחוץ, והחשש שכנסת שתתפזר על חוק הגיוס תוביל למערכת בחירות שתעסוק כולה בחרדים. לכן האדמו"ר מגור הורה להצביע נגד חוק הרווחים הכלואים. המטרה היא לערער את יסודות הקואליציה כדי שמישהו אחר יזהה בחירות וימהר לשלוף.
רק שאיש לא עוזר להם. הבעיה היא הפרדת הכוחות באופוזיציה, בין גנץ ולפיד שבכנסת ובירידה לבנט וגולן שבחוץ ובעלייה: למי שנמצא בכנסת אין מה להציע ומי שיש לו מה להציע לא נמצא בכנסת. שלום שלמה, מקורבו של בנט, נועד לאחרונה גם עם בבצ'יק, האיש החזק בגור, וגם עם דמות חרדית מוכרת אחרת. לדבריו, זה לא קשור לראש הממשלה לשעבר. אך ודאי לא הזיקה לשני הצדדים המחשבה שיש להם עוד אופציות עתידיות.
אז מה יעשה נתניהו, בהנחה שאיננו רוצה לפזר את הכנסת בעוד חצי שנה בלבד? מבחינתו, כל חודש עם טראמפ קריטי, בטח כשעל הפרק איראן, סעודיה ומה לא. חדי עין שמו לב ששני אולטימטומים שונים לחלוטין נפגשים בתאריך: החרדים דורשים התקדמות בחוק עד שבועות, טראמפ דורש מהאיראנים הסכם גרעין מתוקן עד סוף מאי. האם נהיה אז באמצע מהלך צבאי שיאיין את איומי החרדים? הבעיה של נתניהו, בתמצית, היא שאם נתניהו לא מעביר את החוק יש לו בעיה בקואליציה, ואם הוא מעביר את החוק יש לו בעיה בציבור.
4. דוד דונלד, תרביץ לו
זה היה אי שם בשנות ה־90 של המאה שעברה, כאשר בהיכל הספורט ביד אליהו התמודדו מכבי והפועל בדרבי התל־אביבי. גור שלף הוחלף, כמדומני, בדרק שארפ, ולפתע שם לב השדרן שעל הפרקט נשארו עשרה שחקנים זרים – כולם אמריקאים, איש מהם לא נולד בארץ, בטח לא בתל־אביב – במה שאמור להיות התמודדות רגשית מותחת על הבכורה בעיר העברית הראשונה.
תחושה דומה אופפת אותי כעת, למראה הקילוח הגובר של קריאות בימין לנשיא אר להטיל "סנקציות משתקות" על ראשי המחאה, על היועמ"שית ועל אדריכלי ה"דיפ־סטייט". מוביל הקו, אולי ההוגה שלו, הוא פרופ' משה כהן־אליה, השמאלני המתפכח של "הפטריוטים" בערוץ 14. את העמדות הישנות זנח, אבל את הפרקטיקות ייבא לימין. ההיגיון שלו, כמו של רוב חבריו כמעט בכל נושא: אל תהיה פיינשמקער. הרי את הסנקציות הבינלאומיות על צו 9, על מתנחלים ואלה שכמעט הוטלו על סמוטריץ' ובן גביר, עודדו ישראלים. הם הדליקו את ממשל ביידן כדי להכריע את הוויכוח פה. "מכיוון שאני שמאלני במקור אני מאמין שכאשר נותנים לי אגרוף, תחזיר שניים", כתב השבוע, והוסיף: "להם הכי חשובה הוויזה לאמריקה".
כהן־אליה הוא דובר רהוט במיוחד. אילון מאסק כבר מהדהד אותו, ובצמרת בישראל משתעשעים ברעיון ומדליפים התבטאויות מזועזעות של טראמפ מהקשיים הבירוקרטיים והמשפטיים שבהם נתקל נתניהו בארץ. זה אפילו לא יהיה תקדים: אך לפני שבוע הטיל ממשל טראמפ סנקציות אישיות חריפות על נשיאת ארגנטינה לשעבר, כריסטינה קירשנר. קטן עליהם לחסום את חשבון הבנק של גלי בהרב־מיארה.
בחיים כמו בכדורסל, מי שמביא שחקן חיזוק לא מאמין בנוער המקומי, לא מאמין ברוב, מבקש לאכוף את רצונו על אזרחי המדינה באמצעות מיקור חוץ. זה היה פתטי, נלעג ועלוב לראות את שלטי "ביידן תציל אותנו" מונפים בהפגנות הקפלניסטים, וזה עלוב, נלעג ופתטי לשמוע את קריאות "טראמפ תציל אותנו" מחוגי הימין הישראלי. ההתמכרות של אגפים באופוזיציה לכסף זר ולהשפעה זרה עוד ניתנים להבנה בגלל כישלונם ארוך השנים בשכנוע הציבור הישראלי; אבל מה התירוץ של הימין לאקט כה פחדני בסגנון "חכה, חכה, אבא שלי ירביץ לך"?
שלא לדבר על המוסר. כיוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס בשעתם, שרבים על הבכורה בירושלים ומזמינים את פומפיוס הרומאי לסייע, כך ההתנהגות הכה־יהודית של הלשנה לפריץ תוביל לפגיעה חמורה בריבונות, וכל זה בשם ריבונות העם. רוצים להילחם בדיפ־סטייט? בבקשה. אבל לא באמצעות הדיפ־שטעטל.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
