נדמה כי עצם שידור ה"סרט" על כוכבת הילדים מיכל ויצמן ("מיכל הקטנה") מלמד על מצבו העגום של הפריים טיים ברשת: לא רק שהנושא לא ראוי בשלב זה ליותר מכתבת מגזין במהדורה לא הישגית; אפילו שם אפשר למצוא יותר השקעה, יצירתיות או סתם סקרנות מאשר ב-45 הדקות שהוקדשו לאירוע הדרמטי המכונה "גירושים של אישה מפורסמת". אגב, במהדורות היו משתדלים לא להתבזות עם הטענה שבזכות הסרט "נשמע לראשונה" על המשבר, שלושה חודשים אחרי כתבת שער בעיתון זה.
אבל נדמה שהעסקה בהירה וברורה: ויצמן לא ממש סובלת מההזדמנות לספר שוב כיצד התרסקו עליה השמיים ואילו בערוץ 13 צריכים לשדר משהו אחרי החדשות, בתקווה שהכישרון האמיתי של ויצמן – מודעות עצמית של לוטרה - יוליד כמה ציטוטי קאלט. אולי זאת בכלל תשובה קומית מחוכמת ל"ארץ נהדרת" ששודרה ממול: גם בערוץ 13 רוצים להצחיק, רק בלי חיקויים, כתיבה, איפור וסתם סטנדרטים.
לזכותה של ויצמן ייאמר שהיא בהחלט משתדלת לספק את הסחורה הנ"ל, גם אם היא ברובה מאוד משומשת. למשל, האמירה שקשה לה לקלוט את סיום נישואיה אחרי 25 שנים ושישה ילדים, כי הדבר דומה ל"רגע הזה שהבנו על 7 באוקטובר: אי-אפשר להבין". נו, לפחות היא לא השוותה בין הסבל שלה למה שעובר על החטופים במנהרות. או לשואה.
הבעיה – כלומר אחת מני רבות - היא שגם כמוצר מסוג "דוקו-סלב זול אך בעצם אירוני ומודע לעצמו", העיסוק בקורותיה של ויצמן נקלע במהירות לתוך לופ משמים ונטול עסיס. כל מה שוויצמן מסוגלת לספר מסתכם ב"לא ראיתי את זה מגיע" ו"אני עושה הכל לבד", ועל כך היא חוזרת בשלל דרכים והמחזות. מה שבכל זאת מרתק בזה הוא שלא משנה כיצד ויצמן מתנסחת ואיזו סיטואציה מתועדת, הדמות שלה נשארת יבשה ושטוחה כמו מצה מימי יציאת מצרים.
ניתן היה לדמיין, שמסמך בשם "חושפת את הכל" ושהות ממושכת עם האדם יצליחו לייצר ולו כמה שניות של אמפתיה. אולם ויצמן נותרת ריקה כמו כיסי הערוץ שבו שודר ה"סרט". הסיבה המרכזית, עושה רושם, היא היותה תקועה עמוק בסרט שבו היא גם גיבורת-על שלא רואה ממטר וגם קורבן מוחלט שאינו אחראי לכלום. מכאן אין אלא לתהות: למה לוויצמן להתאמץ לשווא לכבוש את תעשיית הבידור למבוגרים? נרקיסיסטים עם יכולות הכחשה והדחקה כמו שלה אמורים להסתער על יעד הרבה יותר הולם ומשתלם: שריון בליכוד.
בקטנה
דפנה ליאל, שמהלכי השלטון מוציאים ממנה חדות ביקורתית חשובה, האשימה אמש ב"מהדורת היום" של חדשות 12 את הקואליציה בהעברת השינוי בוועדה לבחירת שופטים "כמו גנבת בלילה", ואז הוסיפה עבור המגישה עמליה דואק פרט מעניין: "אני אומרת לך ככתבת חדשות שניסתה להביא את הדבר הזה למסך יותר מפעם אחת ולהסביר את המשמעויות - לא ניתן היה בימים כל כך עמוסים מבחינה חדשותית, שהמדינה הזאת באמת, פיזית, נלחמת על חייה". ייתכן שליאל באמת מאמינה ש"לא ניתן היה", כאילו שכל אייטם במהדורה הוא עניין של חיים ומוות; זהו עדיין סדר העדיפויות של חדשות 12 ולא הוא מה שהופך את הקואליציה ל"גנבת בלילה". בתלמוד אמרו את זה טוב יותר: לא העכבר גנב, החור גנב.
