1 מרצה יהודי מאוניברסיטת קולומביה כתב לי השבוע: "האם בישראל מרגישים שהיקום קצת יותר יציב כעת?". עניתי לו שבישראל לא מרבים לעסוק בחדשות חוץ כרגע. "אלה לא חדשות חוץ", הוא ענה. "זה העולם כולו שחוזר לשפיות. זה הכי חשוב". הוא צודק, ונדמה לי שרובנו פיספסנו, עם כל הכבוד לשאר העניינים: האירוע ההיסטורי השבוע הוא שהאקדמיה האמריקאית מתיישרת בחזרה. זו תזוזה טקטונית.
אוניברסיטת קולומביה נכנעה השבוע לחלוטין לתנאי ממשל טראמפ, אחרי איום לקצץ 400 מיליון דולר של תקציב פדרלי. כמה סמלי שטראמפ מאיים קודם כל בכסף. כמה סמלי שהצביעות האקדמית, האנטישמיות הגלויה, התמיכה הפומבית בחמאס, כל הכאוס - הכל מתנדף ברגע כשברז התקציב נסגר. הדרישות של טראמפ הגיוניות לחלוטין. מה שלא הגיוני זה מה שהשתולל שם בזמן ביידן. מה שלא הגיוני זה שמה שקורה עכשיו נראה כמו חלום, ולא כמו הסטנדרט.
אי-אפשר לצייר את טראמפ רק כג'ינג'י קפריזי. בנושא הקמפוסים, למשל, הוא יודע היטב מה הוא עושה. זו משנה סדורה וברורה: סטודנטים מטורללים השתלטו על הקמפוס, בגיבוי מרצים בכירים, הקימו מאהלים ופגעו ברכוש ציבורי, השוו את ישראל לנאצים והתעללו בסטודנטים יהודים. זה נגמר.
1 צפייה בגלריה
ההפגנות באוניברסיטת קולומביה בשנה שעברה, טראמפ, הכיסא מחוץ לבית בכר בבארי, נתן ואביטל שרנסקי
(צילומים: הספרייה הלאומית, AP/Mark Schiefelbein/Mary Altaffer)
נשיאת האוניברסיטה, קתרינה ארמסטרונג, התחייבה השבוע לראשונה לפעול נגד הסתה ואלימות, להקים משמר אבטחה משמעותי, לאמץ סוף-סוף הגדרה רשמית של מהי אנטישמיות וגם להכשיר כל סטודנט וכל איש סגל נגד אנטישמיות בקורס מיוחד, ואף לפתח תוכניות חינוכיות כאלה לבתי ספר יסודיים ולתיכונים. וגם - כן, כן - קולומביה התחייבה להרחיב את הפעילות האקדמית שלה בישראל. כל הקמפוסים בארה"ב מסתכלים כמובן, ומבינים לאן נושבת הרוח. לכיוון הנכון.
המרצה היהודי תהה איך הקולגות שלו בישראל כמעט לא יודעים על כך, וגם סיפר שבבית חב"ד בקמפוס בקולומביה - המקום שאליו סטודנטים חששו עד לא מזמן להגיע, גם עם אבטחה - מתכננים השבת קידוש חגיגי.
2 כתבתי פה בשבוע שעבר על הצורך ברגישות שיא. על כך שאנשים רבים נמצאים על הקצה, מתמודדים נפשית. על כך שצריך מרחב מוגן, ולא מרחב רעיל. על הצורך במחוות אנושיות קטנות, בחיבוק, בתשומת לב, באנושיות.
קיבלתי תגובות רבות, והנה אחת מהן. סא"ל במיל' טלי ורסנו אייסמן, מסבירנית פיקוד העורף לילדים, שלחה אליי את הסיפור הבא: "ביקרתי בקיבוצי העוטף. פגשתי את הבתים השרופים, השבורים, והסיפורים התגלגלו במדרכות. לכל בית סיפור. נכנסתי לבית משפחת בכר. משפחה שלמה נלכדה בממ"ד למשך 22 שעות בלתי נתפסות. מחבלים פרצו לביתם, הציתו אותו, והם נותרו כלואים במרחב הבטוח היחיד שנותר. 22 שעות. בלי מים. בלי שירותים. טלפון אחד בלבד קישר אותם לעולם החיצון. מסביב - רק קולות הזוועה, האש, והחרדה המשתקת.
"כשכוחות צה"ל הגיעו סוף-סוף, התגלתה בעיה נוספת - דלת הממ"ד לא נפתחה. המשפחה המותשת נאלצה להיחלץ דרך החלון הקטן. האמא, ענבל זכריה-בכר, ניגשה לחלון. ברגע הזה, בנה מעיין אמר לה: 'חכי, אמא, אביא לך כיסא'.
כשהיא מספרת את הסיפור, דווקא כאן, בנקודה הזו, קולה נשבר. לא בתיאור המחבלים, לא באש שאכלה את ביתם, לא בשעות האימה הבלתי נגמרות. אלא במשפט הפשוט של בנה. ולמה דווקא שם היא נשברת? כי בתוך התופת, כשהכל נשרף והתרסק, הכיסא הזה נותר והוא מסמל משהו שהאש לא יכולה לכלות - את האהבה, את האנושיות, את הדאגה זה לזה.
"דווקא המחוות הקטנות והפשוטות ביותר, במיוחד ברגעים של טראומה וסכנת חיים, חושפות את האנושיות העמוקה ביותר שלנו. אחרי 22 שעות של פחד קיומי, צמא, חוסר ודאות מוחלט ואימה, הדאגה הפשוטה של הבן לאמו מייצגת רגע של חסד ואהבה.
והכיסא הזה עדיין שם, גם השבוע, ליד הממ"ד ההוא בבארי. עדות לכוחה של הרוח האנושית ולתקווה שיכולה לצמוח גם בתוך השחור הנוראי ביותר. תסתכלו מסביב. תראו מי צריך כיסא".
3 בית כנסת ירושלמי אירח השבוע שיחה של נתן שרנסקי עם בתו רחל דנציגר. הכנה טובה לליל הסדר, לחג החירות.
"נולדתי שנה אחרי שאבא השתחרר", סיפרה רחל. "כילדה, פגשתי כל כך הרבה אנשים שאמרו לי: 'אמא שלך ישנה פעם אצלנו על הספה בבית'. דמיינתי שאמא ישנה על כל הספות בעולם. תמיד שאלו איך גדלתי בצל הטראומה, אבל אני אמרתי: גדלתי בצל הניצחון. סיפור הניצחון של העם היהודי".
שרנסקי אמר שכמו החטופים, אסירי ציון ברוסיה איחדו את העולם היהודי, והיו סמל של זהות. "בילדותי חשבתי שיהדות זו מחלה. כשגדלתי גיליתי שזו לא מחלה, להיפך, זו תרופה. זה מה שאני, זה נותן לי כוח. זה גם מה שיהודים באמריקה מגלים היום, וזה מה שהחטופים גילו בשבי. אי אפשר לברוח מהזהות. כמו בני ישראל מול פרעה, כך גם אני מול הקומוניזם ידעתי: אתם יכולים לשים אותי בכלא, אבל אני זה שבוחר בזהותי. לכן גם בתא הקטן – אני חופשי. גם כשהייתי רעב, הייתי אופטימי. למה? בגלל ההיסטוריה. אני חי בתוך ההיסטוריה, אני עושה היסטוריה". ומי הגיבורים שלך בהיסטוריה, שאלה בתו, ושרנסקי ענה בלי לחשוב אפילו: "דוד המלך ואמא שלך, אביטל".
4 • פרשת השבוע היא פרשת פקודי, האחרונה בספר שמות. היא עוסקת בהקמת המשכן, שנחנך השבוע בפרשה.
• המהלך הכללי של ספר שמות הוא קריאת כיוון מעודדת לכולנו: הספר מתחיל בשעבוד, בקושי, במצב הכי נמוך שיש. הוא מסתיים אחרי יציאת מצרים, קבלת התורה בהר סיני והקמת המשכן. בני ישראל שהיו עבדים מושפלים, הם כעת עם שיש בחייו קדושה ועשייה ומשמעות.
• וכשמסיימים לקרוא את אחד מחמשת חומשי תורה, נוהגים להכריז בחלק מבתי הכנסת: "חזק, חזק ונתחזק".
• השבת הזו נקראת גם "שבת מברכים", כי מברכים בה את החודש החדש שמתחיל, חודש ניסן. ובמוצאי שבת - ראש חודש ניסן. חודש של התחדשות וגאולה, שבליבו ליל הסדר.
שבת שלום וחודש טוב.
הסטטוס היהודי: "יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלוקינוּ ואֱלֹקֵי אֲבותֵינוּ. שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחודֶשׁ הַזֶּה לְטובָה וְלִבְרָכָה. וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים, חַיִּים שֶׁל שָׁלום, חַיִּים שֶׁל טובָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה... מִי שֶׁעָשה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ וְגָאל אותָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאל אותָנוּ בְּקָרוב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵארְבַּע כַּנְפות הָארֶץ חֲבֵרִים כָּל יִשרָאֵל וְנאמַר אמֵן" (מתוך התפילה לשבת הקרובה, שלפני ראש חודש ניסן)
