בין פורים לפסח מתגנב לו חג קטנטן וסמלי בלוח השנה העברי. ליל הבסיסה שמו, ונוהגים לציין אותו בקרב יוצאי טוניסיה, לוב ואלג'יריה בראש חודש ניסן, החל השנה במוצאי שבת. על פי המסורת, ראש חודש ניסן הוא ראש השנה המקראי למניין השנים וראש השנה למלכים. זהו גם היום שבו החלו לבנות את המשכן, וכמובן – פתיחתו של חודש האביב וחודש החירות. מבשר לחג הפסח, הסיפור המכונן של ההפיכה של בני ישראל מעבדים לעם. בתרבות יהודי צפון אפריקה ראשי חודשים מזוהים מאוד עם נשים, שהפכו אותם ל"חג קטן", וראש חודש ניסן זכה למנהג יחודי משלו: הבסיסה.
באותו היום כל המשפחה מתכנסת לארוחה חגיגית ובסופה מתקיים הטקס. הבסיסה היא תערובת של גרגירי חיטה או שעורה קלויים וטחונים בתוספת שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים. כל משתתף בתורו מערבב שמן עם הבסיסה בעזרת מפתח עד שהתערובת נעשית דומה לטיט ומברך: יַא פַתָּאח בְּלַא מַפְתָּאח, יַא עַטַאי בְּלַא מַנַא, תַרְזַקְנָה וּתַרְזַקו מִנַּה.
אני אוהבת את התרגום העברי של עינת ברזילאי: הפותח בלי מפתח / הנותן ללא תמורה / פתח לנו שערי שפע / הבא ברכה ובשורה. / הפותח בלא מפתח / הנותן בלא תגמול / חנא עלינא, חוס עלינו / שלח נא קשת – קץ מבול.
זהו תרגום חופשי אל כוונת הלב של הלילה המיוחד הזה, שבו המשפחה מתאחדת יחד ומכוונת לשפע, לפרנסה טובה, לחסד ולרחמים. נשים רבות שמות תכשיטי זהב בתוך הבסיסה או בתוך קנדיל (נר צף על בסיס שמן) כזיכרון לנשים העבריות שתרמו את התכשיטים שלהן לבניין המשכן מתוך אותה אמונה תמימה.
בשונה מהמימונה, הבסיסה היא אינטימית. כל משפחה אל עצמה. אין אורחים, יש טקס והתערובת עצמה לא ממש טעימה (בלי להעליב את הסבתות שלנו). יש משהו בסמליות של המפתח והתכשיטים שמבקשים לפתוח פתח, למצוא ניצוץ ולזהות התחדשות, שהוא מלא קסם. הוא אוחז אמונה לא רק בבורא עולם, אלא קודם כל ביכולתם של בני אדם כשיש התכווננות לבשורות טובות. ניסן הוא חודש הלידה של עם ישראל, ועל פי אחת התפיסות התלמודיות – גם הזמן שבו נברא העולם. ולידה, בהגדרה, מחזיקה תקווה.
בימים קשים כל כך, של מלחמה עקובה מדם, של משפחות רבות בהרכב חסר, ושל אחינו שכבולים וכלואים במנהרות חמאס, המפתח הופך לסמל משמעותי פי כמה וכמה. התפילות, התחינות והמעשים חייבים להיות מכוונים לשם – לחירות עבור אחינו.
בהילולות, בחגים גדולים או במועדים קטנים, נהגו האמהות לברך: עקבאל דאייר! זאיידין מוש נאכסין! כלומר, שנזכה להיפגש שוב בשנה הבאה, נוספים ולא חסרים.
רק לא חסרים.