מתנה וצלקת // אודי נוימן } עם עובד } 216 עמ'
'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום' (1984) העניק קונדרה הגדרה מפורסמת וחכמה לקיטש. קיטש הוא התעלמות מהחלק הלא-מצודד בקיום (קונדרה כותב בבוטות: מהחרא). יש קיטש סובייטי ויש קיטש קפיטליסטי, אך שניהם כאחד קוראים בצהלה "יחי החיים!" אומר קונדרה, ומסיבים פניהם מהחושך, הכיליון, הסבל. קיטש הוא גם, חשוב לומר (ולהוסיף על קונדרה), התעלמות מהחלקים הלא-מצודדים בנשמתנו. לאו דווקא האפלה, אלא הקטנוניות, האנוכיות, וחמור מכך אולי: האינרציה, המכאניוּת. עוד צריך להוסיף על קונדרה, שבאמנות המודרנית על כל אגפיה (כולל הספרות), השתרשה תפיסת קיטש חדשה: הקיטש של האנטי-קיטש. לא התעלמות מהחרא, אלא התמקדות בו; לא "יחי החיים!" אלא "בוֹאָה מוות"; לא הסבת פנים מהקטנוניות אלא ביזוי האדם. גם זה הוא קיטש שמתחפש לאנטי-קיטש, לתרבות גבוהה.
אני מקדים הקדמה זו כי שתי הנובלות של אודי נוימן שרויות באזור הקרינה של הקיטש. הסיבה לכך היא ששתיהן מתמקדות באופן מובהק באנשים טובים שעושים מעשים טובים. בנובלה הראשונה (שתיהן מסופרות בגוף שלישי), מיכאלה, גרושה בת 47 ללא ילדים, רואת חשבון חילונית, מחליטה לתרום כליה. בשנייה, רענן, עורך דין צעיר המצוי בזוגיות, מתנדב קבוע בהוספיס של הנוטים למות. כך נוצרת אהדה מוקדמת ומעט זולה לַגיבורים. סממני קיטש נוספים לא נעדרים כאן: את תרומתה מייעדת מיכאלה לילד, ודווקא לילד. הילד שנבחר הוא אף בן יחיד להוריו. הסכנה למות ילדים היא סממן קיטש מפורסם. איך דקר אוסקר ויילד? רק בעל לב של אבן לא יכול לקרוא את מותה של נל הקטנה (גיבורת 'בית ממכר עתיקות') אצל דיקנס בלי לפרוץ בצחוק. מיכאלה היא גם עקרה, והיא מבקשת, כך מסיק הקורא, לזכות בילד דרך תרומת הכליה. כלומר, לא רק צדיקה אלא גם מסכנה. ואילו רענן נפגש באנשים לפני מותם. חלקם מהרהרים בהתאחדות עם אהבות נעוריהם. אהבה ארוכת שנים, מוות קרוב, גם אלה נושאים קרובים מדי לקיטש.
אבל 'מתנה וצלקת' אינו ספר קיטשי, למרות שהוא חג באזורי הקיטש; בשורה התחתונה הוא יצירה מעניינת, למרות אותה הסתובבות שלו שם ולמרות כמה תפניות עלילה חדות מדי.
ראשית, הוא כתוב בקצב טוב. התקדמות העלילה מתמדת והיא מחולקת לפרקונים קטנים שמחושבים בשֹוֹם שכל להוליך את ההתקדמות הזו. אך שנית, וחשוב יותר, באופן מובהק — דבר מה שממחיש חשיבה ספרותית שעומדת מאחורי הולכות העלילה (תחושת נוכחות "בעל בית" בטקסט שכשלעצמה תורמת לחוויית הקריאה) — הנובלות הללו אינן רק שכנות של הקיטש, אלא הופכות את הקיטש למושא מחקרן. ליתר דיוק, הן בוחנות מקרוב את המניעים וההשלכות להתנהגות האצילית של גיבוריהן. זאת לא כדי "לפרק" אותה ולגלות שמאחורי כל זה מסתתר חושך גדול, או בקשת עוצמה במסווה של הרעפת חמלה (כמו ששגה ניטשה בתיאור חלקי של המוטיבציה בניתוחיו הגאוניים-פגומים). הנושא הרעיוני של נוימן כאן הוא המתח בין האלטרואיזם הכללי של הגיבורים ליחסיהם עם הקרובים להם. וזה אכן נושא מעניין ומקורי.
בנובלה הראשונה, העימות הזה מתבטא בשלל דרכים. למשל, בהחלטה של מיכאלה לחגוג בארוחת חג עם משפחת הנתרם שלה על חשבון מחויבותה להוריה. וכשהיא נרשמת לאתר היכרויות היא כותבת על עצמה "מאמינה שאני בן אדם טוב" ומרוצה מהניסוח שבחרה: "אני באמת בן אדם טוב". אבל כשהיא מגלה לדייט שלה שהיא תרמה כליה התגובה שלו אינה חיובית כל כך. זו דוגמה לתפנית עלילה חדה ומעט לא סבירה, אבל במישור הרעיוני זו תפנית מעניינת מאוד. חלק מההתאהבויות שלנו נובע מהמשיכה לנרקיסיזם של מושאי האהבה. מישהו שמכריז על עצמו כמסור לכלל יכול לפגום במשיכה אל היסוד הנרקיסיסטי שכלולה באהבה. גם הסיום של הנובלה הזו מעט חד מדי מצד אחד, אך מבטא באופן מעניין מאוד את העימות הזה שבין אהבה אלטרואיסטית, כללית, לאהבה אישית, פרטית.
גם בנובלה השנייה מעומתת האהבה האלטרואיסטית עם האהבה הפרטית. למשל, באותו יום שבו התחייב רענן ללוות נוטָה למות לקיבוץ בדרום הארץ, מציעה בת זוגו שיערכו פיקניק ונעלבת מדחייתו את ההצעה: "אני לא מאמינה שאתה מעדיף את החברים המתים שלך על פניי".
כבונוס, יש איזה רכיב-משנה מעניין בשני הסיפורים הקשור ביחס לדת (שוב אדגיש שעצם חזרתו של נושא ביצירה תורמת לקריאה, כי היא מדגישה שמאחורי הטקסט ניצבת ישות מאופיינת ומעוצבת, "בעל בית"). בנובלה הראשונה מצוין שרוב תורמי הכליה הינם דתיים ושמיכאלה חריגה ("יוחאי [תורם דתי מהתנחלות] ודומיו הם הרוב המוחלט של התורמים האלטרואיסטים"). ואילו בשנייה, טל, חברתו של רענן, היא חוזרת בשאלה ובעוד הוריה מתפעלים מהתנדבותו בהוספיס ("איזה צדיק, החתן שלנו"), טל מסויגת יותר. בהקשר אחר אומר רענן: "היא דתל"שית [...] עזבה את הדת בגיל 18, עזבה בכעס, כאילו כל הזמן הרגישה ששיקרו לה, שהדת חונקת אותה. מאוד חשוב לה החופש שלה". נוכח כאן רעיון עוברי מעניין על הקשר בין דת לאלטרואיזם כללי ומחויבות על הטוב אך גם הרע שבהם, כפי שמבטאות שתי הנובלות. •
נוכח כאן רעיון עוברי מעניין על הקשר בין דת לאלטרואיזם כללי ומחויבות על הטוב אך גם הרע שבהם, כפי שמבטאות שתי הנובלות
