תקציב המדינה אושר השבוע והוא גרוע מאוד. כל תקציב שהיה מובא בתקופת מלחמה ארוכה כל כך היה תקציב מאתגר, ואילוצים קואליציוניים הם נתון שמסבך כל ממשלה כשהיא מגיעה לרגע האמת. השילוב של ממשלה היפר-מגזרית, מלחמה ללא אופק לסיום והתרסקות המנגנונים של השירות הציבורי שאמורים היו להציג אלטרנטיבות וחזון, הוביל לתקציב שהוא הרע מכל העולמות: גם מגדיל את הנטל על הציבור שממילא קורס, גם לא מתנהל בחסכנות ומביא לשיא את הוצאת הכספים המגזריים וגם נמנע לחלוטין מעידוד מנועי צמיחה ורפורמות, שהיו יכולים לסייע ברגע השברירי הזה.
האם אפשר היה באותה קונסטלציה, של ממשלת ימין-ימין בזמן מלחמה, לייצר תקציב אחר? בוודאי שכן. זה פשוט היה דורש שיתוף פעולה אמיתי בין גורמי המקצוע לכוחות הפוליטיים, זה היה דורש עבודה מסיבית בתוך הקואליציה, ובעיקר, זה היה דורש אחריות. אחריות פירושה ויתורים הכרחיים, התגמשות, תפיסת עולם שרואה שנים קדימה ולא מתנהלת מתוך "אכול ושתה כי מחר נמות", או לחלופין – כי מחר הממשלה נופלת.
איך היה נראה תקציב של ממשלה שפועלת למען אזרחיה בזמן מלחמה?
1 צפייה בגלריה
מימין: ניסן. לא גזירת גורל מרי, דור. החוזה הבסיסי, לוטן. העברת סמכויות
(צילומים: אלכס קולומויסקי, אביגיל עוזי, חיים צח/ לע''מ,)
***
מיליארדי שקלים חסרים לשיקום הצפון והדרום רק כדי לטפל במפונים הרבים ולהחזיר את היישובים לתפקוד. אותם מיליארדים קוצצו מהתקציב והרשויות נותרו ללא מענה. שיקום היישובים על הגבולות זו לא סוגיה פוליטית. להפך, זה נושא שהגיוני שכל ממשלה תהיה נלהבת לטפל בו, או לכל הפחות להראות שאכפת לה ממנו.
"העמדה הערכית בשיקום הצפון והדרום היא הרסנית", אומר שאול מרידור, לשעבר ראש אגף התקציבים במשרד האוצר. "ההחלטה הציונית המתבקשת, שכל ממשלה אמורה לרצות להתפאר בה, היא להזניק את היישובים האלו, לא להסתפק בלהביא אותם לאותה הנקודה שבה היו לפני המלחמה. שהם יהפכו להיות היישובים הכי פורחים בארץ. ככה נראה ניצחון: בונים על הגבולות את החלום הישראלי. כל מה שצריך לשם כך זה חזון ומוכנות לעבוד קשה, הרי אין מישהו שיתנגד לפעולה כזו. אבל בפועל שיקום הצפון והדרום קוצץ, כל העבודה שם עוברת דרך הקצאות באמצעות הרשויות. במטולה הרחובות עדיין הרוסים. זה לא נתפס. זה לא קשור לכלכלה, אלא לחוזה הבסיסי ביותר בין אזרח למדינתו".
***
סוגיה בוערת נוספת היא קריסתו של מערך בריאות הנפש, שהגיע לעברי פי פחת עוד לפני המלחמה וכעת אין לו שום מסוגלות לספק מענים לצרכים הרבים שצפים, ולאלו שעוד יצופו בעתיד. "הממשלה הייתה צריכה להכריז על תוכנית לאומית למערך בריאות הנפש, הטיפול בטראומה, הגברת החוסן האישי ומנגנוני השיקום בקהילה", אומר תומר לוטן, לשעבר מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים ומומחה לממשל ולמדיניות ציבורית.
"יש המון פרקטיקות יפות שהתפתחו בנושא הזה, הן בעולמות הרווחה והן בעולמות הבריאות, וכמובן ילדים ונוער במערכת החינוך. יש אוכלוסיות רבות שנמצאות במעגלי פגיעה טראומטית, כולל כאלה שהם שקופים, ולכן הייתה נדרשת פה פעולה לאומית מתואמת של כלל משרדי הממשלה שגם הייתה זוכה לאהדה ציבורית".
מערכת החינוך גם היא נמצאת בשפל חסר תקדים, עם מחסור אקוטי במורים ומורות. רק השבוע התפרסם כי המצב בשטח קשה, אבל העתיד קשה עוד יותר: ישנה ירידה עקבית במספר הבוגרים של המכללות להוראה בישראל, ולפי נתוני הלמ"ס מספר המורות החדשות שנכנסו למערכת החינוך צנח מכ-15 אלף בשנת הלימודים הקודמת לכ-11.5 אלף בלבד השנה. כל זאת בזמן שהאלימות בכיתות גואה, והפערים הולכים וגדלים.
"זה מקרה קלאסי שבו מהלך יותר מבני היה יכול לתת מענה", אומר לוטן. "למשל העברת סמכויות רחבות לשלטון המקומי, בדגש על סמכויות מערכת החינוך. כמו כן מעבר לתקציב פר ראש ולא פר שעת לימוד ומתן אוטונומיה מלאה למנהלי בתי הספר והרשויות המקומיות. המלחמה לימדה אותנו כמה הרשויות האלה הן שחקן משמעותי ומוצלח ביכולת לספק לתושבים מענים ושירותים, ומהלכי ביזור הם הכרחיים".
***
הכלי היעיל ביותר, שמאפשר לממשלה להעביר בהצבעה אחת שורת רפורמות שבעיניה מהותיות להגדלת הצמיחה, הוא חוק ההסדרים. השנה, לראשונה זה עשורים, עבר חוק הסדרים כל כך דל שקשה לכנות אותו בכלל חוק הסדרים. לא נמצאת בו שום רפורמה מהותית, אלא רק קיצוצים רוחביים כדוגמת הקפאה והפחתה של דמי הבראה או הגדלת התשלום לביטוח הלאומי.
"חוק ההסדרים אמור לנסות להתמודד עם כשלי שוק ולעשות רפורמות שיעלו את המשק – הפעם זה נעדר לחלוטין מהתקציב", אומר מרידור. "אין בחוק רפורמות מעודדות צמיחה, כמו למשל האצה של המטרו והרכבת הקלה, עידוד ההשכלה הגבוהה, הגברת התחרות או יצירה של תשתיות להייטק. כביכול הממשלה הזו הייתה אמורה להיות החלום הרטוב של כלכלני הימין הליברלים: הורדת רגולציה, הורדת חסמים, הגברת יבוא – זה הבסיס של התפיסה שלהם, ושום דבר מזה לא קרה".
"זו לא גזירת גורל", מדגיש פרופ' אודי ניסן, הממונה על התקציבים לשעבר ומרצה בבית הספר פדרמן למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. "זה התחיל כתקציב סביר עם ארבעה אחוזי גירעון, המלצה לסגור חמישה משרדי ממשלה וכמה רפורמות, אבל בסוף לממשלה הזו לא היה את הכוח לעשות שינויים שהם האקסטרה. הרפורמות הושלכו לפח, המשרדים המיותרים משגשגים, הגירעון גדל וכנראה יגדל עוד. זו ממשלה שלא מוכנה להרגיז אף אחד כי הכוח הפוליטי כל כך שחוק.
"ניסיון העבר מלמד שדווקא בתקופות משבר, שבהן תמיד תקציב הביטחון גדל ויחס חוב-תוצר עולה, אפשר להעביר תקציבים טובים מאוד. זה קורה כי חוש האחריות מתעורר ומבינים שאין ברירה אלא להתייעל. זה מה שקרה אחרי מלחמת לבנון השנייה ובאינתיפאדה, אבל לצערי זה לא מה שקרה הפעם".
***
עכשיו תדמיינו שבמקום שסמוטריץ' ישוויץ מעל בימת הכנסת בכך שמילואימניקים אומללים שנטחנו מאות ימים יקבלו בתמורה עוד כמה מאות שקלים לקייטנות, הוא היה מציג בגאווה תוכנית לשיקום הגבולות. שבמקום שיותר מחמישה מיליארד שקל יופנו לכספים קואליציוניים, ראשי הקואליציה היו מודיעים במסיבת עיתונאים משותפת שהם מוותרים על שני מיליארד לטובת שיקום מערך בריאות הנפש. שחמישה שרים היו מודיעים שהם מנדבים את סגירת המשרד שלהם בעת הקשה הזו לטובת משימות לאומיות בחינוך.
כל אחד מהתרחישים הללו נתפס כמדע בדיוני, אבל למעשה הוא הגיוני לחלוטין. הבחירה הממלכתית על פני החזירות המגזרית היא הגיונית עבור מי שמתיימרים לשרת את כל הציבור, הגיונית עבור מי שרוצים להיבחר שוב ולכן יש להם עניין להגביר את האמון בממשלה ובמעשיה, הגיונית אפילו רק ברמת יחסי הציבור. אבל לצערנו, בשיאה של מלחמה שמובטח לנו שעוד תתעצם, האחריות נגרסה עד דק. מי שישלם על כך הוא הציבור העובד והמשרת בישראל. כלומר, אנחנו.
