בין מדשאות ירוקות ומתקני ספורט בלב רמת-גן, כבר שנה וחצי שכפר המכבייה הפך לבית עבור חטופי 7 באוקטובר ובני משפחותיהם. מה שהחל כפתרון לוגיסטי התפתח למתחם המספק הרבה יותר ממקום לינה. בימים של חילוקי דעות, מחנות ומחאות, כמעט נדיר לראות את שיתופי הפעולה שנוצרים בו: בין משרדים וגופים, בין מוסדות ויחידות, ובעיקר בין צוות מסור לאנשים הזקוקים לשקט ורוגע.
זה התחיל ב-7 באוקטובר, כבר באזעקות הראשונות. אנשים ברחו מבתיהם, לעיתים רק עם שקיות בידיהם. תנועת מכבי העולמית פתחה את שערי כפר המכבייה. "מכפר הפכנו לעיר עם כ-1,000 מפונים, בית ספר וגנים מגיל 0 עד 18", מספרים גליל יצחקי, מנכ"ל כפר המכבייה, ועדי שגיא-גרין, סמנכ"לית השיווק, "אלפי אנשים שהו כאן. מעבר להלנה ולמזון, המפונים קיבלו שירותי חינוך ואף ניגשו כאן לבגרויות. ניתן מענה של קופת חולים, מרכז לבריאות הנפש, חדרי אוכל".
2 צפייה בגלריה
("לאט־לאט כולם עזבו ואנחנו נשארנו". לנה טרופנוב (משמאל) ואמה אירנה | צילום: זיו קורן)
כשהחלו מבצעי שחרור החטופים, המקום הפך למרכז קליטה. יוכבד ליפשיץ הייתה החטופה הראשונה ששוחררה והגיעה לכאן. לאחרונה, בסגירת מעגל קשה, היא סיימה באותו מקום את השבעה על בעלה, עודד ליפשיץ ז"ל. מאז, שבים ושבות רבים הגיעו למקום עם קרוביהם, חלקם לזמן קצר וחלקם לפרק זמן ממושך.
ליאת לייבה, מנהלת המלון, אמונה על המערך המורכב. "אחרי השהות בבתי החולים, השבים והמשפחות מגיעים אלינו", היא מספרת, "אנחנו מייצרים אזורים סטריליים שבהם ירגישו נוח. לאט-לאט הם נטמעים בחיי היומיום כאן. אחד רוצה לאכול לבד, השני ביחד. חלק מעדיפים לשהות יותר בחדר ואחרים דווקא מחפשים את החברה. הפוסטרים שראינו בכל מקום פתאום הופכים לדמויות שמסתובבות אצלנו, זה מדהים. זה פער שלא נתפס. לראות אותם בתפקוד, יושבים ואוכלים ומדברים. הכי חשוב שירגישו שזה בית".
הדיירת הכי ותיקה
לנה טרופנוב נמצאת בכפר המכביה מ-1 בדצמבר 2023, אחרי שהוחזקה בעזה 54 ימים. "זה הבית שלי, אין לי אחר", היא אומרת, "כשהגענו היו הרבה מפונים, משוחררים ומשפחות. לאט-לאט כולם עזבו ואנחנו נשארנו. כשהשתחררתי סיפרו לי על סשה, הבן שלי שחטוף, על ויטלי בעלי שנרצח. כשאמרו לנו שאנחנו עוברים לבית מלון מאוד חששתי, אבל כשהגענו קיבלנו יחס כל כך אוהב וחדרים מעולים. הרגשנו מיד בבית. עד כדי כך שנשארנו עד היום. אני הדיירת הכי ותיקה פה. כשהתפרסם שסשה חוזר, הצוות כולו הגיע ובירך, כולם שמחו איתנו".
עדה שגיא, ששוחררה מעזה אחרי 53 ימים בשבי חמאס, מתארת את הגעתה לכפר המכביה: "עברתי משיבא עם שני תיקים בלבד. אז בעצם התחלתי לקלוט שאין לי בית לחזור אליו, ושזה אמור להיות הבית שלי עד שאחליט לאן ללכת. קיבלתי דירת שני חדרים, מרוהטת לגמרי, עם כל הפינוקים, חלב במקרר, וכשביקשתי מים הביאו שישייה. לא הייתי צריכה לעשות כלום. היו מוכנים להוריד לי את הירח כדי שארגיש טוב".
בחודש הראשון עדה חוותה רגעים קרובים וטובים, וגם קשים יותר. "לילה אחד היו סופות רעמים, הייתי משוכנעת שהתעוררתי למתקפת טילים ורצתי למרחב המוגן", היא מספרת, "אני רואה שאני היחידה שם, ואז קלטתי שאלה ברקים ורעמים. לא הפסקתי לבכות". אבל שם, בתקופה ההיא, דברים כל כך קטנים הפכו משמעותיים. "כמו הזכות לקחת קפה מתי שאני רוצה", עדה אומרת, "לא לבקש, רק להושיט יד ולקחת, זה חופש שלא מובן מאליו".
יעל גורן-חזקיה, ראש אגף במינהלת החטופים במשרד ראש הממשלה, מתארת את מערך קליטת החטופים ששוחררו בכפר המכבייה. הטיפול כולל שיתוף פעולה בין צה"ל, משרדי הבריאות, החוץ, הרווחה, החינוך והביטוח הלאומי. "אנחנו פועלים יחד ומעניקים מעטפת מקיפה לכל צורך", היא מסבירה.
הקליטה הראשונית מתבצעת בהובלת צה"ל עד לבתי החולים. במהלך פעימת השבים, הפך כפר המכבייה למוקד מרכזי שבו נפגשו השבים, משפחותיהם, כלל הגורמים המלווים והמטפלים.
חבילת סיוע
המינהלת, בשת"פ עם משרד הביטחון וביטוח לאומי, הובילה שורת תיקוני חקיקה להבטחת זכויות השבים ומשפחותיהם. יעל מפרטת: "שבים זכאים לתגמול חודשי של 3,300 שקל לצמיתות והכרה אוטומטית ב-50 אחוז נכות המקנה כ-5,000 שקל נוספים. ההכרה מקנה זכאויות נוספות כמו הנחות בארנונה וחשמל, סיוע בדיור, מימון לימודים ושיקום תעסוקתי. בשנה הראשונה השב מקבל כל חודש תגמול בגובה שכרו ערב החטיפה. כעת אנו מקדמים תיקון חקיקה נוסף להכרה אוטומטית ב-100 אחוז נכות לכלל השבים ללא צורך בוועדה רפואית, שיגדיל את הקצבה הכוללת לכ-12,900 שקל לחודש לצמיתות".
יעל מציינת הליך חקיקה נוסף המכיר בבני משפחות השבים ומעניק להם מעטפת שיקום נפשי, תעסוקתי ורפואי, לצד מענק כספי להתארגנות. "רק כעת, לאחר שובם של יקיריהם, בני המשפחה יכולים להתפנות לטפל בעצמם", היא מוסיפה, "בתקופת החטיפה ניתנה למשפחות תמיכה רחבה, אך בשל הנסיבות הן לא יכלו לממש את הסיוע".
סא"ל איילה חג'בי, רע"ן חובה, קצונה ומילואים בזרוע הים, מפקדת כפר המכבייה ואחראית מעטפת הפרט לשבים, מסבירה: "אנחנו נותנים לשבים מעטפת שהיא הכל חוץ מהטיפול הרפואי או הנפשי: קרקע לוגיסטית, ולא פחות חשוב – סביבה שקטה ודיסקרטית. לכל משפחה יש צורך אחר. אנחנו מזהים את המאפיינים המשותפים, אבל גם את הייחודיות. אחרי כמה ימים מתקרבים, ובהמשך אנחנו באמת כמו משפחה. ככה אני מודדת הצלחה, כשהצד השני מרגיש בנוח".
