הכתם על מצחו של ראש הממשלה הוא מההברקות הגדולות – והבודדות – של "ארץ נהדרת" ביחס לדמות שכבר מזמן הפכה לבעיה החריפה ביותר של התוכנית. הוא הופיע לראשונה לפני שבוע, במערכון פתיחה מצוין, שעימת את בנימין נתניהו עם הדבר האחד שלא ניתן להעלים/ להדיח/ לטנף: גם אם יישאר בשלטון עוד עשור וישבור לדמוקרטיה את העצמות, החרפה של 7 באוקטובר תהיה שם לנצח. האיפור הכבד לא יסיר אותה. רק השאווישים ימשיכו להתנהג כאילו הכל כרגיל. אולי יצליחו לשכנע את נתניהו שהוא בעצם גורבצ'וב.
המערכון ההוא היה רגע עוצמתי, בעל מטענים שייקספיריים, אבל ההחלטה להשאיר את הכתם גם בתוכנית הבאה (שבאופן כללי הייתה מהטובות של העונה) חשובה הרבה יותר, משום שזאת בדיוק המהות: להיות שם גם ברגעים שבהם כביכול המשכנו הלאה (לראש השב"כ, ליועצת המשפטית, לתקציב השערורייתי, לקריסת "צבא העם"), להזכיר שזה תמיד הסיפור, גם כשהפצצת השטיח השלטונית מחסלת את היכולת לדבר עליו.
הכתם אף חושף את קלונם של מלחכי הפנכה והשותפים הנאמנים לדרך הרקובה. ב"ארץ נהדרת" ערכו אבחנה דקה אך מלאת משמעות: זה לא שבעיני אנשים כמו מירי רגב ואיתמר בן גביר הכתם לא קיים, אלא שההישרדות שלהם תלויה בכך שיעשו הכל כדי שנתניהו יאמין שמצחו זך ונקי כמו סוויטה קטארית ביום העברת הכספים ליועציו. הטענה של התוכנית היא שבניגוד לנתניהו, הם לא ניחנו ביכולת הכחשה והדחקה כל כך משוכללות; אבל באמנות השקר בשביל לשמור על הכוח והכבוד, אפילו רגב ובן גביר הם ליגה אחרת.
אולם מעל הכל, הכתם מחזיר ל"ארץ נהדרת" קורט של שליטה והובלה בפרשנות הוויזואלית של נתניהו, שנמצאת כבר שנים ארוכות במרכזו של דיון מתיש: האם החלקלקות האלגנטית בהופעותיו של מריאנו אידלמן הנציחה את מעמד העל של נתניהו בציבוריות הישראלית ותרמה לתחושת ה"אין לו תחליף", או דווקא הדגישה את הריקנות הנוראית שמתחת לנאומים הרהוטים והמראה המוקפד? אמנם לפני כמה עונות הבינו ב"ארץ נהדרת" שנתניהו הוא יהודי בעשור השמיני לחייו ולא דמות מ"חליפות", אבל קשה לומר שהכותבים השתמשו בפיזיות כדי לומר עליו משהו עמוק (מלבד במקרים של תאונות שיער כאלה ואחרות).
והנה בא הכתם. והוא נוכח, מכוער, מטריד ומכעיס. קשה לראות אותו ולא לחשוב על השיר המופתי של דוד אבידן ז"ל, על הכתם שלא הסייד ולא הטייח ולא הסכין ולא האקדח הצליחו למחוק. ב"ארץ נהדרת" עלו על משהו באמת מכאיב, ועכשיו אסור להם להוריד אותו.
