ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין לא היו זקוקות לשלושת הכיסאות שהוצבו על הבמה היפהפייה בהיכל התרבות בתל-אביב. אמנם, לחברות שוקולד מנטה מסטיק נדרשו שניים-שלושה שירים כדי להיפטר מהפרפרים שהצטברו בבטן במשך 50 שנה, אבל אז התחיל השואו, והאדרנלין שמר אותן על הרגליים. הפתיחה הזו הייתה בדיוק ברוח מופע האיחוד הפנטסטי כולו – היא הייתה אמיתית.
תחושת ההתעלות באוויר מול הביצועים המדויקים, ההתרגשות של השלוש ושל הקהל והדינמיקה המיוחדת ביניהן ואפילו עם אריק לביא ז"ל בשילוב מרגש עם הקלטה מפעם – הכל היה אותנטי והעצים את החוויה. זה קרה גם כשארזי התחילה לבכות אחרי "הביתה" והמשיכה להזיל דמעות לתוך השיר הבא, "עוד נגיע" בעיבוד שקט ומפתיע (ההפקה המוזיקלית של רמי קלינשטיין הייתה מבריקה, עם התאמת הסולמות לקולות העכשוויים של הזמרות ויצירת הרמוניות מושלמות בשירים מקריירות הסולו). בהתאם, הרגעים החלשים היו המלאכותיים: קטעי הקישור המאולצים הזכירו מערכונים במסיבת פורים של ועד עובדים, והייתה הדבקה חנפנית של "עוד יותר טוב" הטרנדי ל"זה טוב, זה טוב".
אמיתי במיוחד היה המסע של הולצמן. ארזי היא ארזי, שעבדה המון במסגרת הרכבים ויודעת להיות נדיבה על הבמה גם כשהפוקוס עליה; לופטין זרחה כמו כוכבת שחיכתה 50 שנה לחזור למקום שאליו היא שייכת; אבל להולצמן, שהתרחקה מהבמות, לקח יותר זמן להיפתח. רק כשהרגישה את האהבה הגדולה מהקהל, שהיממה אותה, משהו בה השתנה. כשהיא פתחה את "הביתה" של ארזי, כישפה את האולם. הולצמן תמיד הייתה המסתורית והממזרית מבין השלוש, והיה מדהים לראות את הדרך שעשתה בשעה ו-40 דקות של הופעה.
לקראת סיום, כשהשלוש שרו "כשנהיה זקנות-זקנות... נשתדל עוד ליהנות ותמיד להיות כנות", למילים של אהוד מנור משיר נשכח, הן הסתובבו למסכים שהציגו אותן מחופשות לקשישות בקליפ מ-1977, ובוודאי חשבו לעצמן שהילדות ההן לא האמינו שב-2025 הן ייראו ויישמעו כל כך טוב. שנות ה-70 במלוא יופיין עשו קאמבק. אפילו מיקי ברקוביץ' הגיע להיכל התרבות כדי לשים על זה חותמת.
