הריטואל קבוע: לפני הנסיעה אנחנו עדיין על שעון ישראל – קמים בבוקר בריצה, שותים את הקפה בריצה, עונים להודעות בריצה ואז ישנים בריצה ולא מבינים למה אנחנו שוב ערים בשתיים לפנות בוקר עם מחשבות חשוכות. בתוך הריצה הזו יש תמיד איזו תחושה מובנית של אי-הספק: אנשים שלא פגשנו, בירוקרטיות שממתינות לטיפול, ברז שצריך לתקן, החיים שדורשים יחס. ויש כרטיסים לאופרה ומסעדה מעניינת וסופר וכביסות ורשתות חברתיות וכל אלו ביחד יוצרים רעש בלתי פוסק של טינטון הקיום המהיר והמתיש.
חברים אומרים לנו, "הייתם בצ'ינקווה טרה? לא? אתם חייבים לנסוע בביקור הבא שלכם באיטליה. זה קרוב אליכם".
בטוח! אנחנו עונים בהתלהבות כשהם מראים לנו תמונות של הבתים הצבעוניים הנשפכים לים, בנוף שונה כל כך מהאלפים האהובים שלנו. שלוש-ארבע שעות נסיעה ואנחנו שם. קטן עלינו. נחנה ללילה או לשניים, במחירים לא בעונה, ונהנה מהשקט והיופי של העיירה המפורסמת הזאת. תמיד רצינו לפקוד אותה.
אימת הצ'ק -ליסט
בערב אנחנו בונים תוכנית. ניסע גם לטורינו. נראה שם הצגה. חסרה לנו קצת תרבות בעמק השקט שלנו. וגם נתקן את המקלחת! אני מוסיפה בכעס. היא משפריצה כבר שנים מים קפואים או רותחים, אין אמצע.
בהחלט שנתקן. יש זמן להכל. אין לחץ.
אבל אז קורה משהו מעניין שהמדע טרם חקר.
ברגע שכף הרגל שלנו חוצה את מפתן הדלת, הסטופר הפנימי שלנו שובק. אותו מנגנון שמעיר אותנו לפנות בוקר עם צ'ק-ליסט שמורכב ממה צריך להספיק, עובר קריסת מערכות או לוקח בית אחר ונח בו גם.
כבר בבוקר הראשון אנחנו מסתכלים אחד בשני וברור לנו – היום אין תוכנית. טיול קצר מתחת לבית, נעמיס צ'בטה במכולת ומוצרלה, נקרא, נבהה, נכין צהריים. אולי נעשה שני שנ"צים ולא נספר על כך לאיש. כשנקום נמזוג יין טורט (Torrette) אדום, סמיך, עשיר, מחמם וזול מענבי האזור, ונשתה אותו בשקט במרפסת. הפרות בדיוק יירדו לשטח מתחתינו. נדון בהן באריכות. במידת הצורך, ובהתאם לכמות האנרגיה המוגבלת. נרד אליהן עם קופסה של מלח ואם ירשו לנו נאכיל אותן. המוזרות האלו מתות על מלח.
בערב נעמיד פסטה טרייה עם חמאה ופרמזן, זהו בגדול.
גם מחר.
שווה לצאת לדרך
שבוע אחרי והמקלחת עדיין צורבת אותנו בכוויות חום וקור לסירוגין, והמוטיבציה שלנו להגיע לצ'ינקווה טרה דומה למוטיבציה שלנו לטפס לפסגת הצ'רביניו ברגל על עקבים. כלומר, אפס סיכוי שזה יקרה. אז מה בכל זאת?
משרד התיירות של המחוז משווע לאורחים שיכניסו קצת כסף לאזור. הם מפרסמים מדי שבוע את כל הפעילויות המתרחשות בעמק בעיתון מודפס תחת הכותרת Viva la Valle ובגרסה מקוונת באתר lovevda.it.
מה בלו"ז? פסטיבל אוכמניות ב-Fontainemore, פסטיבל שעועית בקוניה, ערב במצפה הכוכבים בנוס, יריד אמנות מקומי במדרחוב של אאוסטה ושוק פשפשים בוורה.
אנחנו בוחרים בפסטיבל האוכמניות, וגם יודעים מה מחכה שם, שזה כלום. כלומר יהיו אוכמניות, ועוד בערך 100 איש, מתוכם חמישה תיירים כמונו. ואנשי העמק ימכרו לשכניהם ריבות אוכמניות וליקר אוכמניות ורוטב אוכמניות, והם יישבו בנחת בחוץ, יאכלו אוכמניות עם מסקרפונה ויקשקשו. זה הפסטיבל.
האירוע מהמם בנמנומו. כוחו האמיתי הוא בכך שהצליח להוציא אותנו מהבית לנסוע לעיירה הלא-מוכרת בדרכים יפהפיות שטרם נהגנו בהן. אנחנו מטפסים עם הרכב על צלע ההר, פוגשים מפל אדיר שמשפריץ עלינו ואפילו עוצרים בפודטראק בשוליים שמציע רק דבר אחד – תפוחים מטוגנים במעיל פריך בטמפורה. התפוחים חמצמצים, הטמפורה פריכה ובעלת המקום זורה על המעטפת הלוהטת סוכר וקינמון ומגישה לנו אותם עם ערימה של קרם שמנת, מקומי, עם טעם החלב האלפיני. איזה מזל שיצאנו!
