מדובר במחזמר אמריקאי מצליח, שעלה ב-2016, וב-2017 זכה בשישה פרסי טוני, בהם למחזמר הטוב ביותר ולפסקול המקורי המצטיין. הוא מספר את סיפורו של אוון, נער מתבגר שמתמודד עם חרדה חברתית קשה ודיכאון. בהמלצת הפסיכולוג הוא כותב לעצמו מכתבים שאמורים לעזור לו. כשאחד המכתבים נמצא אצל קונור, תלמיד מתבודד ששם קץ לחייו, משפחתו של קונור סבורה בטעות שאוון היה חברו. במקום לתקן את הטעות, אוון שותק, ומתחיל שקר שמתגלגל במהירות. מדובר במעין קומדיה של טעויות, רק בלי החלק הקומי. כלומר, יש בהצגה המון רגעים משעשעים, אבל הרוב הוא הידרדרות בלתי נגמרת עם סוף טרגי ידוע מראש – הרי אין סיכוי שאוון יחלץ את עצמו ממבוך השקרים – וזה מה שהופך את ההפקה ללא תמיד נעימה לצפייה, וגם לכזאת שלא מצדיקה את אורכה (135 דקות כולל הפסקה), שכן העלילה לא ממש מתפתחת.
גם כשצפיתי במחזמר בברודוויי, לא הבנתי איך הוא זכה בטוני על פסקול. זה לא שהשירים רעים, אבל אף אחד מהם לא נשאר איתך כשאתה יוצא מהאולם. אז אם המוזיקה לא נחרתת בזיכרון והעלילה לא מתפתחת מספיק, למה צריך מחזמר גרנדיוזי של שעתיים וחצי, כשאפשר להסתפק במחזה צנוע של 90 דקות?
השאלה מתחדדת גם כשמסתכלים על הקאסט שבחר הקאמרי להפקה, שביים עמית אפטה. אלון סנדלר נהדר בתפקיד אוון, ולצידו נוי הלפרין המצוינת, טלי אורן האיקונית ואולה שור-סלקטר ויניב סוויסה המעולים. מדובר אולי בקבוצת השחקנים החזקה ביותר שאנסמבל מחזות הזמר של הקאמרי יודע להעמיד, אבל ההפקה הזו קטנה עליהם.
הבחירה להעלות את המחזמר הזה נובעת מהשאיפה החכמה וההכרחית להצעיר את התיאטרון. בהתאם, התפאורה בנויה ממסכי טלפון שמוקרנים עליהם הודעות וסרטוני טיקטוק. הבעיה היא שבמחזמר הזה יש משהו "צעיר מדי". לעיתים הוא מרגיש כמו הצגה שמקומה בסל תרבות של בתי ספר: חמוד, חשוב, חינוכי אבל גם מוכיח שאולי באמת אין שחקנים קטנים, אלא רק תפקידים קטנים.
• הביקורת המלאה – בערוץ התרבות של ynet
