1. היום בערב יתקיים טקס פרסי הטלוויזיה. כלומר, אמור להתקיים, אם לא יקרה משהו דרמטי. כלומר דרמטי במידה, כי תכלס כל הזמן קורים דברים דרמטיים כמו טילים באמצע היום ואנחנו "אוקיי, סבבה, ניקח הפסקה". חיינו הדרמטיים הם כבר לא כאלה דרמטיים. הסף עלה ועלה. אנחנו כבר לא מרגישים ולא מתרגשים, חוץ מהתוכנית של רותם סלע עם מראיינים על הספקטרום שגורמת לכולנו לבכות.
אולי אני אזכה היום, למרות שרוב הסיכויים שלא. החלק החשוב בזכייה זה הנאום. הרבה אנשים אוהבים להגיד סתם תודה ולשחק אותה נבוכים. לא אני, אני מוכנה
להודות בזה, בעצם ההשפלה של לרצות את זה. אני שמחה להיות מועמדת. גאה שאני חלק מהאנשים שיוצרים טלוויזיה בישראל. הטלוויזיה בישראל אדירה, היא אור
קטן מתוך מרקע בחיינו המלאים באירועים חשוכים. הטלוויזיה היא השגריר הכי טוב שלנו בעולם. באין משרד חוץ והסברה התוכניות על 7 באוקטובר מעבירות מסרים לעולם. ב-7 באוקטובר, כשאף אחד לא היה, התקשרנו לטלוויזיה.
2. דווקא כשאני משחקת סטנדאפיסטית (בסדרה "חולי אהבה" בקשת 12) אני מועמדת לפרס על תפקיד דרמטי. ככה זה בארץ שלנו, גם סטנד-אפ זה דרמה. אי-אפשר סתם לצחוק וגם אין למה, אבל הגוף חייב לצחוק, זה כמו בכי. התינוק בוכה כשהוא נולד וכך רואים שהוא נושם ואחרי זה שואלים אם התינוק צוחק, לדעת שהוא בסדר. לצחוק זה אומר בסדר. הצחוק בריא. לא סתם אומרים "מתלוצץ עם רופאיו". לא סתם לירי אלבג ביקשה שלא ייגעו לה בנעליים בזמן שהיא בעזה. הצחוק מסמן לנו שפיות בתוך חוסר השפיות שאנחנו חיים בו.
3. עצם הצחוק מעציב אותנו. הצחוק מזכיר לנו שחיינו אבסורדיים, שחיילים נקנסים ב-5,000 שקל אם הם לא מופיעים למילואים ואילו בחורים בריאים בני 18 פטורים משירות. ירדן ביבס פונה למימון המונים. אנחנו לא בשמונה זירות, אנחנו באלף. מכל מקום צץ משהו.
תאגיד, תרבות, משפטים, חוק הרייטינג, חוק הגיוס. אין שום חוק שבונה, רק חוקים שהורסים. שום הצעה לייעל. רק להעיף, למחות, לכלוא בצינוק. ורק 59 חטופים שמזכירים לנו שפעם מזמן היה כאן טבח, אבל אסור לדבר עליו כי זה מפריע לניצחון המוחלט.