"נתתי לה חיי", הסדרה התיעודית של יואב קוטנר על להקת כוורת, שהפרק האחרון שלה שודר במוצאי שבת (כאן 11), שונה מהסדרות ומהסרטים שנוצרו כאן בשנים האחרונות על גיבורי התרבות שלנו. למרות הגישה לחומרי ארכיון רבים (כולל לארכיון ההקלטות של דני סנדרסון, שלא מוחק כלום), ונוכחותם של ששת חברי הלהקה החיים מול המצלמות (יצחק קלפטר המנוח נוכח בקולו), היא לא ממש מחדשת – לא בפרטי הטריוויה ולא בניתוחים המוזיקליים.
אלו פני הדברים בשני הפרקים הראשונים, המוקדשים להקמת הלהקה, לנסיקתה לאחר מלחמת יום הכיפורים, להופעתה באירוויזיון ולהפיכתה ללהקה של המדינה. גם הבחירה של קוטנר לחבר בין הביוגרפיה שלו – אובדן הזיכרון בתאונה בטיול בחו"ל רגע לפני הגיוס – לסיפור של כוורת, שואבת זמן מסך יקר מדי, בוודאי בפרק הראשון.
1 צפייה בגלריה
(סנדרסון וגוב ב"נתתי לה חיי". הרבה יותר ממוזיקה | צילום באדיבות - כאן 11, קדישזון הפקות)
ואז מגיע הפרק השלישי, שנפתח בסיבות שהובילו לפירוק הלהקה. בגדול, כל אחד מחבריה משך לכיוון אחר, וההגמוניה של סנדרסון צומצמה באלבום "צפוף באוזן". בהמשך הם ניסו לכבוש את אמריקה, והתקריות בין חברי ההרכב (ששיאן כשגידי גוב מרח פיצה על הגיטרה של אפרים שמיר) הביאו אותם למסקנה שהכוורת נעשתה צפופה מדי, ושכל דבורה צריכה לעוף למקום אחר. אבל למרות הטעם הרע של הפירוק, מאז זורם בין החברים בעיקר דבש – באיחודים המצליחים לאורך השנים ובקריירות הסולו של חבריה שהמשיכו לשתף פעולה.
"נתתי לה חיי" לא מספרת רק על שבעה מוזיקאים שהמציאו צליל ישראלי חדש במחצית הראשונה של הסבנטיז, או על שדרן ועורך מוזיקה אגדי: היא מתארת, וברגש רב, מה קרה לישראל מאז שהאלבום "סיפורי פוגי" נחת בחנויות התקליטים, אי שם ב-1973. הרגע שבו השישה יושבים בסלון של סנדרסון ומנגנים את "בואי נישאר" (שיר שקלפטר כתב לאלבום הבכורה של גוב, שיוני רכטר הפיק ובו ניגנו אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין), מדגים את סוד הביחד הישראלי, זה שנולד בצבא (חמישה מהשבעה הגיעו מלהקת הנח"ל) ושעוזר לך לשרוד כאן גם עשרות שנים אחרי השחרור.
