אז עומר ונקרט התארח - כמו הכוכב שהוא - במונית של אשר. החטופים מיה ואיתי רגב היו שם לפניו. ועוד כותרות: מייה שם ביטלה את אירוסיה. כנראה. עמית סוסנה הולכת לוושינגטון לקבל פרס. משפחותיהם של ונקרט ועומר שם טוב הצטלמו עם שרה נתניהו, למורת רוחם של כאלה ששרה נתניהו גורמת להם מורת רוח.
בקיצור, רק גגלו "שורד שבי" ואתם מוצפים, על בסיס יומי, ברכילויות, שמועות, מסעות, השתתפויות והופעות. נדמה כאילו "שורדי שבי" הפכה לקטגוריה בעולם הגיא-פינסי, ואם באירועי השחרור הראשונים עוד הבטחנו זה לזו – וליונית – שנניח להם ולמשפחותיהם, די מיד קרה ההפך: השורדים הפכו למי שגם בזכותם עניין החטופים שורד על סדר יומה של מדינה שלא יודעת איפה לכאוב קודם מרוב מכות. אה, ולאייטמים.
לא תמיד זה מחליק לכולם בגרון. המסיבה של נועה ארגמני, החיבוקים עם ראש הממשלה ורעייתו, ההמראה המיידית של אלי שרעבי ואחרים לנשיא טראמפ; תמיד יהיו מי שיעקמו אף וישכחו לזכור שאין לאף אחד מאיתנו דרך להתחיל להבין משהו מהמתחולל בנפשותיהם של האנשים האלה. רובם ככולם לא תיכננו להתפרסם, בטח לא ככה, ולא נערכו ליום שבו כל העיניים יהיו עליהם.
והנה זה קורה. אחרי שעברו סיוט שלא משנה כמה עוד יתראיינו או ישתקו עליו, לעולם לא נוכל לתפוס באמת, ואחרי שחזרו כנגד רוב הסיכויים, הם נאלצים להמשיך להיות שם, לפחות בחזית התקשורתית.
זה לא נוח, לא להם, לא לנו, בוודאי שלא לממשלת ישראל. כי מצד אחד, בוודאי שצריך להניח להם. ומצד שני, איך אפשר? ומצד שלישי, מגיע להם לחזור ולהיות אנשים פרטיים. ומצד רביעי, הם לעולם לא יוכלו לחזור ולהיות כאלה, ומאידך אף פעם לא יוכלו להיספר כמשפיענים רגילים.
ההתנהלות, בהתאם, פותחת ספקטרום גדול: ממי שפשוט לא מתראיינים (אבל משפחותיהם כן), ועד למי שמגיעים למונית של אשר, רק תבקשו. ועדיין, אנחנו לא באמת יודעים לעכל עד הסוף את מי שעברו גיהינום וחזרו כדי לספר – בוודאי שלא על תקן בידור – והם, מאידך, נאלצים להמציא, איש-איש, את המסלול התקשורתי שבו מעולם לא התכוונו לצעוד.
מה יכול לעזור? אולי רק שלושה דברים: ההבנה שזה חיוני לגמרי עבור החטופים שעדיין שם; ההכרה שאין לנו איך להכיר; וכמובן, כרגיל, יובל סמו.
