תלונה מרכזית נגד רפורמת הקולנוע של שר התרבות, היא התעדוף של סרטים גדולים ומצליחים על קטנים וחריגים, בדרך להפיכת הקולנוע הישראלי למוטה מסחריות (ובמילים אחרות: פחות פוליטי). אבל האמת שהתעשייה עושה בעצמה את הסלקציה הזו כבר שנים: האקדמיה לקולנוע מסרבת לאפשר התמודדות על פרס אופיר רק בין סרטים שיצאו לאקרנים – כמו בכל מדינה סבירה – ולכן הטקס עצמו לא מעניין כלב מחוץ לברנז'ה. רק הווינר המסתמן גורף את קופת תשומת הלב בספטמבר והשאר מדורדרים לתהום הנשייה.
והתהום הזאת, אם תהיתם, קורית ממש עכשיו: מפברואר עד אפריל, כשהציבור הרחב שומע על 'אנורה' ו'הברוטליסט' בגלל עונת הפרסים הבינלאומית ומסתקרן, נזרקים לאולמות סרטים ישראליים מעולים, שהפסידו את פרס אופיר חצי שנה קודם ולכן לא שמעתם עליהם. נחשו לאן הולך הכסף של הכרטיס, הפופקורן והבייביסיטר.
וזה כה חבל, כי זכינו בעונה הזאת לפלאש נהדר של קולנוע מקומי, כמעט כולו בוים על ידי נשים: 'כביש הסרגל' מביא את ז'אנר הנואר לעפולה עם עידן עמדי, 'חלב' משחק עם מד"ב כדי לספר סיפור נשי וגם אנושי מאוד על הנקה, 'חליסה' הוא דרמה חברתית על נועה קולר כאחות חסרת ילדים בחיפה, 'פינק ליידי' של ניר ברגמן ומינדי ארליך ('חתונמי') צלל לחיי זוג בשכונה חרדית בירושלים. מחוץ למפגן היוצרות המרשים הזה היה גם 'מופע טוטאל' של רועי אסף, שזוכה למעמד קאלט. זה גם הסרט הפוליטי היחיד בערך ביבול הנ"ל, עוד הוכחה שהטענות שכל הסרטים הם מחאה נגד הכיבוש מנותקות לגמרי: מי שגם טורח לצפות בסרטים במקום ליילל ברשתות, רואה כמה עושר וגיוון יש בהם.
מנגד, המפיצים טוענים שהם מרוצים מהביצועים של כל הכותרים לעיל ומצביעים על "הצלחה יחסית לז'אנר", כלומר רבבות בודדות של צופים לכל סרט. ראשית, היה נחמד לו הנתונים היו מתפרסמים בשקיפות. שנית, בעבר היו גם סרטים ששברו את תקרת ה"הצלחה יחסית". לא הפעם.
בצדק אין ציפייה שסרטים שזקוקים לכיתוב "מועמד ל-10 פרסי אופיר" על הפוסטר יצליחו כמו 'הטבעת' של אדיר מילר או סרטים של 'מה קשור'. זה לא מסביר מדוע בישראל בעיקר סומכים על המזל ואפילו לא מתכננים עונת פרסים נורמלית, שיכולה לתת לקולנוע המצוין כאן לזרוח. ואיכשהו יוצא שדווקא סרטים של נשים נופלים בין הכיסאות.
