הריאיון עם ירדן ביבס, טל שהם וקית' סיגל ב"60 דקות" שודר בארה"ב בלילה שבין ראשון לשני (שעון ישראל), כך שהיה אמור להשכים את הציבור הישראלי עם סטירה מצלצלת: אלו הם פניה של אומה, שבה אזרחים שנחטפו מבתיהם, עברו עינויים ואיבדו את כל עולמם עדיין צריכים להתחנן אצל הפריץ האמריקאי על חיי חבריהם שנותרו בשבי.
אבל בשעה שכבר הקליפים הרלוונטיים היו מוכנים לשידור, שוב נטרפו הקלפים, עם ההודעה על מינוי ראש השב"כ, שכמובן לא היה אף אחד מארבעת המועמדים ה"מובילים" עליהם דווח בתקשורת. ואולי בעצם זה היה הדבר נכון לעשות, כי תוך רבע שעה בערך התברר שאלוף (במיל') אלי שרביט הוא לא האיש הנכון כפי שתואר בהודעת לשכת ראש הממשלה (ובתקיעת הבוקר של השופר יעקב ברדוגו), אלא בעצם בשר מבשרם של המפגינים בקפלן, כלומר לא עובר את הוועדה למינוי בכירים, קרי שרה ויאיר נתניהו.
עד הצהריים נוספו המעצרים בפרשת הכסף הקטארי וקטיעה בהולה של עדות נתניהו. העדויות המצמררות נמהלו בשרשרת בלתי פוסקת של התפתחויות אחרות, שלבדן מספיקות למלא שבוע של מהדורות.
גם מהבחינה הזאת, ההחלטה של שורדי השבי להתראיין דווקא לתוכנית התחקירים האמריקאית מקבלת משנה תוקף: אם ממילא ההכרעה על גורל החטופים שנותרו בגיהינום של עזה מתקבלת לפי התוצאות בתחרות עיסוי האגו של טראמפ, ותשומת הלב בישראל פריכה יותר מה"פרשנות" של ברדוגו, אז בשביל מה להם לגייס את האנרגיות הדרושות כדי להעביר מסרים בעברית?
למעשה, כשצופים בכתבה המלאה ב"60 דקות" (שזמינה ביוטיוב ותשודר גם בסלקום tv), מגלים שלל אפשרויות שאינן רלוונטיות בישראל במעמדים כאלה: האייטם נמשך 13 דקות בלבד לפי המסורת הקשיחה של הפורמט; דברי שורדי השבי לא מובאים באריכות יתרה אלא רק כפי הצורך להבנת הסיפור; הפסקול לא מנסה לסחוט את מה שנותר מהדמעות שממילא זולגות; והקריינות של המראיינת, לזלי סטאהל, נותרת מדודה ועניינית במקום להתפלש במטאפורות וקלישאות להעצמת הדרמה (והאגו של הכתב/ת).
כמובן שגם במסגרת הזאת, אין שום בעיה לספוג פרטים מעוררי חלחלה על אכזריות חמאס, ומנגד גם לחוש כלימה על מדינה שבה גיבור כמו קית' סיגל פורץ בבכי תמרורים ומכסה את פרצופו: אפשר לחשוב שהוא זה שצריך להתחבא ולא מי שכבר הפר הסכם להשבת כל החטופים, מה שאילץ שלושה גברים מוכי טראומה בלתי נתפסת להשתתף במופע גלותי ממש של השתדלות. הטרגדיה היא, כפי שהתברר בשאר ענייני היום, שאותו אדם יודע מהי בושה בערך כמו שהוא יודע למנות ראש שב"כ.
בקטנה
בדיווחיו בחדשות 13 על פארסת מינוי ראש השב"כ, הקפיד אור הלר להגות את שם משפחתו של אלוף (במיל') אלי שרביט במלעיל (כלומר דגש על ה"שר" ולא על ה"ביט"). מילא שאצל ניר דבורי ורועי שרון השם "שרביט" נותר במלרע )כלומר דגש על ה"ביט" ולא על ה"שר"(: ברצועה של השעה שש, הלר נזכר בכתבה שערך עם שרביט לפני חמש שנים ושם, מתברר, חוץ מהשתפכות אופיינית על ספינת טילים, הלר דווקא אמר "שרביט" במלרע ולא במלעיל. מי יודע, אולי זה לא סתם גימיק מאוס להדגשת "אותנטיות": יש מצב שהלר ושרביט פשוט נהיו חברים נורא טובים.
