עפולה היא עיר קטנה יחסית, בוודאי בשביל נהג מונית תל-אביבי, ושום דבר בה לא באמת רחוק. הגעתי לאזור המסחרי יותר, לא רחוק מהמרכז. היה לי ברור שדווקא שם, איפה שעובדים, אמצא משהו שווה לאכול, והגעתי למאפיית "מקלות וניל", שהשלט שלה תלוי גבוה מדי, ואפשר לחלוף על פניה בלי לשים לב אליה. הדלפק ניצב ליד הכניסה, ויש תור ארוך של לקוחות. החלטתי להצטרף. בינתיים סקרתי את המאפים הרבים, שכל אחד עולה 30 שקל. מודה: כל מה שהיה מאחורי הדלפק נראה מעולה. התור התקדם, ואני איתו.
בחרתי במאפה הראשון שקפץ לי לזווית העין, ולא התאכזבתי. מדובר במאפה רב-שכבות: בצק עלים דקיק, שכבה אחרי שכבה, עם מילוי של גבינה ותרד. הייתי בטוח שזו מאפייה רגילה, ולא: "מקלות וניל" היא פטיסרי אמיתי. והמאפה הזה? בצק קרואסון ממולא בגבינות ובתרד.
אחרי הביס הראשון הגיעו הפצפוצים של הקרואסון, המליחות העדינה של הגבינה, התרד, הנגיסה המושלמת, שכבה אחר שכבה מלאה בחמאה – אפילו יותר מדי לפעמים. המאפה הזה ענק, מיועד לשניים, אבל טעים בטירוף, עד הביס האחרון. לקחתי אותו למונית, אבל ההקפדה על הפרטים, על הבצק, על כל נגיסה, גרמה לי לחזור למאפייה כדי לוודא שאין שם אספקה חיצונית. אין לי סבלנות למאפיות מזויפות שמקבלות בבוקר קרטונים – או גרוע מזה, מחממות קפואים.
ביקשתי את המנהל. ניגשה אליי דרור, הבעלים. לא האמנתי שכל המתוקים האלו באמת מיוצרים במקום, אז היא לקחה אותי לקומה העליונה, למטבח מתוקתק: כל מחלקה עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות, והכל מדויק ומריח מושלם. חייכתי. טעם החמאה עוד היה לי על השפתיים. אי-אפשר לבקש יותר מזה
* מקלות וניל, חנקין 9, עפולה; עוד טעימות – בערוץ האוכל של ynet
