בגיל 81, כשמאחוריו אינספור שיאים, ובמיוחד בז'אנר הפשע והמאפיה, החליט רוברט דה-נירו שלא די לו: בסרטו החדש, "אלטו נייטס", הוא לא מסתפק בתפקיד ראשי אחד, אלא בשניים. הוא מגלם שני מאפיונרים אמיתיים שמלכו בעולם התחתון של ניו-יורק בשנות ה-50, היו חברים והפכו ליריבים: האחד, פרנק קוסטלו, הבוס העייף של משפחת לוצ'יאנו, ששואף "לשמור על השלום" בין כולם תוך התמכרות למעמדו כאיש עסקים מכובד לצד אשתו היהודייה והחכמה ממנו (דברה מסינג); האחר, ויטו ג'נובזה, בוס שאפתן עם פתיל קצר ששואף לרשת את מקומו.
ואם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה כי דה-נירו עצמו שיחק בשלושה סרטי מאפיה מיתולוגיים של סקורסזה שזו בערך עלילתם, כולם מול ג'ו פשי – "החבר'ה הטובים" (1990), "קזינו" (1995) ו"האירי" (2019). כמעט תמיד דה-נירו היה "קר הרוח", ופשי הבריון הסאדיסט שרוצה לירות ולשאול שאלות אחר כך והופך מחבר ליריב. והנה הפתעה לא כל כך מפתיעה: התסריטאי פה הוא ניקולס פילג'י (93), כותב "החבר'ה הטובים" ו"קזינו"; המפיק הוא אירווין וינקלר, 92, ("החבר'ה הטובים"); והבמאי הוא בארי לוינסון (81), שביים את סרט המאפיה המעולה "באגסי" שגם הוא עסק בחברויות ובבגידות. בקיצור: חבורת קשישים נמרצת התכנסה לעשות סרט מאפיה בטעם של פעם עם הרבה אנקדוטות וברברת על מה שהתרחש במועדונים האלגנטיים שבהם שלטה המאפיה, כש"דינו השמן" ליכלך על "דוני הגמד". והאמת, זה מקסים.
"אלטו נייטס" נכשל קופתית וביקורתית, כשהתלונות נחלקות בין "ראינו את זה כבר" ל"למה לא סקורסזה ביים את זה". אם כבר, אני תוהה למה ג'ו פשי הנפלא לא חזר מהפנסיה כדי לעשות תפקיד אחד אחרון מול חברו דה-נירו, כי לליהוק הכפול אין הצדקה, מלבד התובנה השחוקה ששני המאפיונרים הם "שני צדדים של אותו מטבע".
אם מתגברים על המכשלה הזו, מגלים סרט מאפיה נוסטלגי, עם מספיק סצנות משעשעות ונוגות והרבה אהבה ל"ימי הזוהר" מלאי המגבעות והחליפות של שנות ה-40 וה-50. זה קצת כמו לשמוע את סבא מברבר על כמה פעם הכל היה טוב. הוא טרחן, אבל גם קצת צודק.
