מבדיקה מדגמית בארכיון הביקורות שלי עולה שניל יאנג הוא כנראה המוזיקאי שכתבתי עליו הכי הרבה בשנים האחרונות. ההיקף לא נוצר רק מפאת חוסר נכונות להיפתח לחומרים חדשים יותר או בשל נטיית לב; הוא מתקיים כי האיש – שיחגוג בסוף השנה יום הולדת 80! – לא מפסיק לעבוד.
וכשיאנג לא עובד על אלבום חדש (יש אחד שעומד לצאת בהמשך השנה עם להקתו החדשה, הכרום הארטז), הוא נובר בארכיון ההקלטות שלו ושולף משם אלבומים שיצר בעבר והחליט ברגע האחרון להשאירם רחוק מעין ואוזן הציבור. עכשיו יש לו עוד אלבום חדש-ישן כזה - Oceanside Countryside, שהוקלט בפלורידה ובמאליבו במחצית השנייה של 1977, והמתין בשלווה בבוידעם.
אין סיבה לנסות ולהקיף את גוף העבודות של יאנג. כאחד מהיוצרים היותר פוריים בתולדות הרוק, יש אצלו לא מעט אלבומים מפוספסים ותמוהים שהתעקש לשחרר, בזמן שאת חלק מהפנינים שלו הוא בחר לאפסן למועד לא ידוע. בשנים האחרונות יאנג העלה כמה הילוכים בקצב שחרור אלבומיו הגנוזים, אך לא תמיד מדובר בגשמי ברכה.
יאנג הקליט בקצב בלתי נתפס בסבנטיז, עד שנדמה שגם הוא היה צריך לעצור מדי פעם כדי להבין מה יש לו ביד. Oceanside Countryside תוכנן לצאת לאחר American Stars ‘n Bars הלא-אחיד. יאנג ביקש לפנות כאן לקאנטרי-פולק מינימליסטי. וכך לאורך עשרת השירים המרכיבים את Oceanside Countryside – ובהם Sail Away, Human Highway ו- Pocahontas שיצאו בהמשך בגרסאות שונות באלבומים מאוחרים יותר שלו – הגיטרה האקוסטית היא הכלי המוביל.
העיבודים הרכים עם נגיעות הכינור פה ושם, השירה הקרובה ובעיקר הסאונד האנלוגי החם, כמו מבקשים להכניס את איוושת גלים הים שליד האולפנים אל תוך סרטי ההקלטה. וביותר משיר אחד כאן נדמה שהפריטה של יאנג גם מזכירה רחש גחלי מדורה.
למרות כל אלו, קצת קשה להכתיר את Oceanside Countryside כעוד יהלום אבוד מתיבת האוצרות של יאנג שהתגלה לפתע. חסידיו אולי יתווכחו האם הגרסאות שכאן עולות על המוכרות שיצאו בהמשך (רובן לא), אך כאלבום שלם אפשר להבין מדוע ליאנג היו מחשבות שניות לגבי Oceanside Countryside בשעתו.
