הגיבורה של הסיפור הזה יודעת היטב מה צריך לעשות בימים אלה, וזה מה שהיא עושה: עטופה בדגל ישראל, מאחורי שלט גדול: "ושבו חטופים לגבולם", היא עומדת וצועקת: "את כולם!" "את כולם!" "עכשיו, תעצרו את העולם!" פעמון אזעקה מצלצל לה בתוך האוזניים, מנסה להשתיק אותה והיא מגבירה את קולה, מוסיפה עוד מילים: "כי עוד נפשי דרור שואפת/ לא מכרתיה לעגל פז", מוסיפה גם מנגינה, מרימה גבוה את השלט ופתאום הכל נעצר. אל תוך השירה ושלטי המחאה מסתננים זיכרונות אחרים שחוטפים אותה ומובילים אותה אל מקום שבו אין "דרור לנפש" אין "פת לדל", לא בית אבוד לשוב אליו וגם לא תקווה לארץ חדשה.
גופה מיטלטלת שם על חבל באוויר ומישהו, מין מדריך מלווה, מסביר: "הוא ניסה לברוח, זה מה שקורה פה". אנשים שחופים כמו שלדים מקיפים אותה, מבקשים פרוסת לחם, מחפשים רחמים. והיא לא יודעת מה להגיד להם, הרי עוד מעט יישארו פה רק ערימות של נעליים ואפר והיא לא מבינה מה היא עושה במקום הזה ואיך להשתחרר ממנו. "איבדנו צלם אנוש לפני שהגוף כלה ומת, אנחנו לא נחזור". זה פרימו לוי שמדבר איתה בשפה שהיא לא מבינה. איך היא תוכל לשרוד במקום הזה שלא הייתה בו מעולם והיא גם לא נמצאת בו עכשיו? או שאולי היא כן נמצאת בו. איך היא יכולה לדעת כשהכל מתערבב אצלה בראש. מה שלא יהיה, איפה שלא יהיה, צריך לברוח מכאן ומהר, לחזור להפגנה, לצעוק "את כולם", לצעוק: "לגבולם" ועוד משפטים, מילים.
אבל היא לא יכולה להיות עכשיו בהפגנה כי היא בכל זאת תקועה במקום ההוא, מאחורי גדרות התיל. כדי לברוח משם צריך לשחד שומרים, למצוא פרצה, לחכות לחשיכה וקודם כל לבדוק אם זה עדיין מחנה ריכוז או שהיא נגררה כבר לתא נידונים למוות בספרו של קאמי, 'הזר', כי אם זה קורה בתוך מחנה ריכוז אז היא בוודאי כבר לא חיה ואם זה בתוך ספרו של קאמי אז היא נמצאת שם יחד עם הגיבור ההוא, מרסו. אמנם היא לא יודעת את מה שהוא ידע — שאת הסורגים הללו אי-אפשר לפרוץ ואין ברירה אלא לוותר, אבל כמוהו היא מרגישה, גם בלי להבין, את המשב האפל שבא מהעתיד, מוחק בדרכו את הכל ומשאיר את ההווה בלבד. חוץ מזה — כלום.
וקשה להבין, מדוע דווקא המקומות האפלים הללו מטרידים אותה עכשיו, הולכים איתה מההפגנה הביתה ומלווים אותה אל הלילה ולא נותנים לה להירדם. וזה לא בדיוק הם, זאת השתיקה של הזיכרונות שמרעישה את האוזניים. מה היא בדיוק אומרת, השתיקה הזאת? אי-אפשר לשמוע, הרעש שלה מפריע, "מה את צורחת, מה את רוצה, עכשיו זה ההווה, זה לא הזמן לומר: 'חירות היא עבדות, בערות היא כוח', 'ליל הבדולח', 'הסכינים הארוכות'". ובכל זאת, הרי מה שהשתיקה אומרת ברור, היא פשוט מראה איך מה שיהיה עוד מעט הופך לעכשיו וכבר נהיה פעם וחג באוויר ונעלם. מה שצריך לעשות זה להוציא את ניצוץ התקווה מתוך המראות האלה, ממה שחלף, כדי שיהיה משהו אחר. והרי בשביל זה היא הצטרפה להפגנה.
הבעיה היא שעכשיו, אחרי שהייתה שם, כל מה שהיא רוצה זה רק דבר אחד: לשכוח. היא חייבת לפרוץ מהמקום ההוא אל החופש, וזה לא אפשרי כי עכשיו שני חיילים גוררים אותה החוצה. הם תמיד באים בשניים, מעניין למה, והיא מתווכחת איתם, מנסה להוכיח להם שזו טעות, "אני בכלל לא משם", היא אומרת להם, "אני לא מאלה שהלכו אני מאלה שחוקרים את הנושא. אתם יכולים לשאול, אני אפילו חברה של יהודה באואר, חוקר השואה הידוע, תשאלו, תראו".
זה לא עוזר, הם לא מוותרים, הם יישארו כאן לתמיד כי הם לא רק זיכרונות, הם גם עקבות של ימים שעוד יבואו, של כל מה שיבליח אחרי שכבר נשכח. והם יושבים בראש שלה יחד עם ניצוצות אחרים שמתפרקים שם. הילד המת ההוא שצעק מתוך החלום, "אבא, אתה לא רואה שאני נשרף"; האמא שאמרה, "לא, אל תכריח אותי לבחור!" ואחר כך אמרה, "קח את בתי הקטנה! קח את התינוקת שלי!" חלקי דברים, חלקי סיפור, כל מה שנמחק, כל מה שהיא לא זוכרת רודף אותה עכשיו. מקומות שלא הייתה בהם, אירועים שלא קרו לה, צריף, גדר, גופה תלויה, היא מנסה להשתחרר מהם, לחזור הביתה, לחזור להפגנה, אבל הדרך להווה כבר חסומה, כך שהיא נשארת מאחור, בהיסטוריה, ועכשיו גם נזרקת לגולג, למקום הכי גרוע שיכול להיות. למה דווקא לגולג? ככה, אין סיבה. היא יכולה כמובן לנסות לברוח מכאן, היא ברחה כבר מהרבה מקומות אבל זה לא פשוט, כי עכשיו לא הקירות סוגרים עליה, גם לא גדרות תיל חשמליות, עכשיו אלה מישורי קרח.
מכאן גם אם תברח החוצה, גם אם תצליח להתגבר על השומרים ועל הכלבים ועל כל הנשק שמסביב וגם אם תעבור את כל המחסומים שעוד מחכים בדרך, עדיין מישורי הקרח הללו יחסמו את דרכה ואל החופש היא לא תגיע לעולם. כך ששוב היא מקבלת את גזר הדין, ללא תקווה וללא עתיד, רק לעבור את היום הזה, לקבל את מנת המרק הדלוח היומי, לא לקבל מכות, להצליח להגיע ללילה חיה ולא גוועת ברעב. היא קראה את 'ארכיפלג גולג' של סולז'ניצין, היא יודעת איך עושים את זה.
אבל למה כל הזמן מחנות ריכוז? למה דווקא גולגים?
כי הרי מכאן, על המוקד, בתוך הלהבות, במקום שהאש כבר חורכת את הבשר, הכל יתחיל מהתחלה. לאט-לאט, ככל שהזמן יעבור, השנים יתערבבו זו בזו, תאריכים שכל הזמן פורצים מהעבר, יחזרו על עצמם, מלחמת העולם, הראשונה, השנייה, השלישית, והיא, לאן היא תוכל לברוח? לא לבית ראשון, גם לא לשני, היא הרי יודעת איך זה נגמר. גם לא לספרד, לתור הזהב, גם שם זה לא הולך להיגמר טוב, הנה כבר הנוצרים כובשים את הארץ והאינקוויזיציה וריח של יהודים נשרפים עולה מהמוקד ומיד הפוגרומים ומי יודע מה יבוא אחר כך, איזה ייאוש, איפה לחפש מקום בטוח, בלי אש ובלי אסונות, מקום שאפשר לחיות בו חיי חופש, חיי דרור ולא יותר.
אולי בעתיד. אולי שם צריך לחיות, לא בזיכרונות, לא במקום של הגעגועים, גם לא ברגע הזה מתחת לעץ הלימון במקום שבו היא יושבת עכשיו. לא כאן, לא העץ הזה ולא הרגע הזה שכבר נעלם ואיננו. לחיות בעתיד, זה המקום הנכון. ושם, במקום שלא היה אף פעם ואולי גם לא יהיה, במקום שעדיין אפשר לחלום עליו ולדמיין אותו היא תמצא סוף-סוף את החופש האמיתי, את החירות. •
איפה לחפש מקום בטוח, בלי אש ובלי אסונות, מקום שאפשר לחיות בו חיי חופש, חיי דרור. אולי בעתיד, שם צריך לחיות. לא בזיכרונות. גם לא ברגע הזה מתחת לעץ הלימון במקום שבו היא יושבת עכשיו
