ביום שלישי יתכנס בג"ץ למה שבמערכת המשפט נתפס כמבחן הגדול בתולדותיו. שלושת ותיקי השופטים, הנשיא יצחק עמית והשופטים נעם סולברג ודפנה ברק-ארז, יתבקשו להכריע אם הממשלה פעלה כחוק כאשר פיטרה את ראש השב"כ רונן בר.
לכאורה, פרוצדורה; למעשה, צומת היסטורי. בידי השופטים תהיה הבחירה אם להיות ראש קטן, לחפש פתרון פרסונלי, תאריך מוסכם לסיום כהונת בר, למשל. סידור כזה ישחרר אותם מהצורך להכריע. לחלופין, הם יכולים להצמיח ראש גדול ולהתמודד עם השאלות החוקתיות, הערכיות והפוליטיות שקורעות כרגע את החברה הישראלית. לא ראשו של בר עומד כאן להכרעה, אלא ערך הממלכתיות. ליתר דיוק, השחתת ערך הממלכתיות.
על הנייר, יש רוב של שניים נגד אחד: עמית וברק-ארז הם חוד החנית של המחנה הליברלי בבית המשפט העליון; סולברג הוא בכיר המחנה השמרני. אבל על רקע ההתקפות החוזרות על עצם קיומו של בית המשפט, ההערכה היא ששלושת השופטים יעשו מאמץ גדול לצאת עם אמירה משותפת, פה אחד. העיניים של הצדדים נשואות לסולברג: בידיו המפתח. כאשר נתניהו ממנה מועמדים ראויים לכאורה לתפקיד ראש השב"כ ומוחק אותם, ממנה ומוחק, הוא מכוון אל סולברג, רק אליו.
בעיני הפרקליטות זהו מאבק על המבצר האחרון. לשיטתה, הבריחה מהכרעה תוביל בהכרח לנפילת בית המשפט העליון, עצמאותו וכוחו. יהיו שופטים בירושלים, אבל הם יהיו עבדים כנועים של גחמות הממשלה.
הכותרת
קמפיין בחירות או השראה מטראמפ? מה נתניהו מתכנן | מורן אזולאי
26:25
המשטר בישראל מעניק כוח עצום לראש הממשלה. ארבעה מוסדות מרסנים אותו: מערכת המשפט, מערכת הביטחון, התקשורת והממשל האמריקאי. על בסיס האיזונים האלה מתקיימת ומשגשגת הדמוקרטיה הישראלית. והנה, באמריקה נבחר נשיא שלא רק נמנע מלרסן את ממשלת ישראל, אלא משמש מודל לחיקוי בתהליך ההשמדה המהיר של שלושת המוסדות האחרים.
הכל קשור בכל: פיטורי ראש השב"כ קשורים בפרשת קטארגייט, בהשתלטות הממשלה על בחירת השופטים, בהדחת היועצת המשפטית לממשלה, בקיפאון בשחרור החטופים, בהתעקשות של הממשלה על המשך המלחמה. לא בטוח שכל שופטי העליון רואים את החבילה כולה. שופטים לא ששים בדרך כלל אלי קרב.
הסירחון עולה לשמיים
נפתח בקטארגייט. נתניהו טען השבוע שחקירת הפרשה היא מסע ציד נגדו ונגד שלטונו. העובדות שנחשפות בחקירה מלמדות אחרת. גורם שמצוי היטב בחקירה סיכם את הממצאים עד כה בתיאור ציורי: קטאר, מדינה עוינת, חדרה לאקווריום, ללשכת ראש הממשלה, באמצע מלחמה.
לא מדובר באנשים שבחרו לבגוד במולדת. מדובר בתאוות בצע. תאוות הבצע שלהם לא שונה בהרבה מזו של הישראלים שהסכימו להעניק שירותי ביון לאיראן לאחר שהובטח להם משלוח של מטבעות קריפטו. לתאווה נוספו המעמד והיוהרה: כסף מונח על הרצפה. שלא נרים?
השאלה אם התיק יבשיל לכתב אישום ביטחוני, פלילי, כלכלי או אחר פתוחה, אבל ברור לכל המעורבים, לבד אולי מנתניהו, שהסירחון עולה לשמיים.
בכירי לשכת ראש הממשלה מתדרכים עיתונאים: זאת עבודתם. התדריכים מתפרסמים כידיעה מפי מקור מדיני: זה הנוהג. הכל תקין, עד שמתברר שמקור הידיעות הוא בלשכת ראש הממשלה, אבל מחולל התוכן שלהן הוא לוביסט קטארי. מטרת הידיעות היא לכאורה לחבל בעסקת חטופים ולגמד את ערכו של התיווך המצרי. יח"צ קטארי משווק לציבור כמסר מפי ראש ממשלת ישראל. פגיעה בחטופים, פגיעה ביחסים עם מצרים, פגיעה בציבור, פגיעה גם בנתניהו. אולי הוא לא מרגיש נפגע, הוא מעל לזה, אבל החוקרים מתקשים לקרוא לזה גשם.
מטריד אותם עניין נוסף, יותר חמור: מה אמרו משפיעני קטאר בלשכת ראש הממשלה בדיונים פנימיים. האם הזרימו מסרים קטאריים ישר לאוזן של נתניהו; האם השפיעו.
ניגוד העניינים בוטה במיוחד כאשר מביאים בחשבון את התפקיד שממלא ערוץ אל-ג'זירה של קטאר במלחמה. הממשלה החליטה בתחילת המלחמה להפסיק את פעילות הערוץ בארץ. ההחלטה התקבלה ברעש גדול. מעניין: חלף זמן רב בין ההחלטה לבין הביצוע.
חבר כנסת לשעבר בסיעה ערבית סיפר השבוע, שלפני כעשר שנים פנה אליו שר החוץ הקטארי והציע לו לקבל תשלום מאוד נדיב ובתמורה לגייס פוליטיקאים ועיתונאים לעניינה של קטאר. חבר הכנסת השיב בשלילה. אתה לא מכיר את הישראלים האלה, אמר. אי-אפשר לשחד אותם. הייתי תמים, אמר לנו הח"כ לשעבר השבוע. יכולתי להיות מיליונר. אגב, היועץ הראשי של שלטונות קטאר בכל הנוגע לישראל הוא מייסד בל"ד, עזמי בשארה, שמתארח זה שנים בדוחא.
אצל הקטארים זאת שיטה: מחפשים דמויות שקרובות לאוזנו של המנהיג ומציעים להן תמורה כספית. הם ניסו את הפטנט בהצלחה בכמה וכמה מדינות. סרביה ומונטנגרו, למשל. שתי המדינות האלה, שבעבר היו מדינה אחת, ממלאות תפקיד מרכזי בסחר הנשק הבינלאומי. גורמים מקומיים שם טוענים שקטאר מעורבת. והנה, הפלא ופלא, בסרביה מתארח ישראל איינהורן, שותפו של יונתן אוריך. איינהורן נדרש לחקירה. אם הוא יתמיד בסירובו לחזור לארץ, הפרקליטות תנסה להסדיר את שובו באמצעות האינטרפול.
אין משמעות גדולה לעדות שמסר נתניהו השבוע בפרשת קטארגייט. השוטרים מילאו את חובתם לפי הספר (אנשי שב"כ לא נוכחים בחקירה), וכמוהם נתניהו; הוא לא בא להעיד: הוא בא לתמוך בחברים. החקירה המשמעותית היא של אוריך: אם יחליט לשתף פעולה עם החוקרים, הרבה דברים עשויים להיחשף, בפרשה הזאת ובפרשיות אחרות. יש עניין גם במה שמספרים הנחקרים האחרים – הדובר אלי פלדשטיין, העיתונאי צביקה קליין והמתווכים גיל בירגר וג'יי פוטליק. פוטליק ייחקר באמריקה.
מלאו עצבינו בר
מדוע פוטר ראש השב"כ? נתניהו הציג שתי גרסאות: אחת, חלקו במחדל 7 באוקטובר; אחרת, שבר ביחסי אמון. דברים שאמר נתניהו לתקשורת מפריכים את שתי הגרסאות: הציטוטים פורסמו בימים האחרונים בהרחבה.
הגרסה הנגדית הרבה יותר מעניינת: כשנתניהו נתקל בבעיות פוליטיות ואישיות, הוא דרש להפעיל את רונן בר ואת הארגון שלו בתפקיד רוטוויילר. לא שירות ביטחון כללי – שירות ביטחון פרטי. השימוש שנתניהו ביקש לעשות בכוח החשאי של השב"כ חסר תקדים: כל ראשי הממשלה לפניו הבינו את המגבלות, כולל נתניהו עצמו. בצר לו, נתניהו החליט לשחק באש.
בר סירב. הוא פעל במסגרת כללי המשחק: גם קודמו, נדב ארגמן, סירב כאשר נתניהו, בשיא הלחץ בגלל הקורונה, דרש ממנו להפעיל תוכנות עיקוב נגד מפירי עוצר.
נתניהו דרש מבר לבצע בדיקות פוליגרף לשרים בחשד להדלפות מישיבות הקבינט. בר סירב. נתניהו דרש לגייס את השב"כ ואת הכלים המיוחדים שלו נגד המחאה. בר סירב. אנחנו יודעים עכשיו שנתניהו הפעיל לחץ על השב"כ ועל הפרקליטות כדי לפטור אותו מלהעיד בבית המשפט. הנימוק היה ביטחונו האישי. הוא דרש שהשב"כ יודיע שאין מקום בטוח לקיים בו את המשפט, ואם יימצא מקום כזה, הוא ייפסל לאחר דיון אחד, כי ביטחונו מחייב לשנע אותו ממקום למקום, ומקום ההתכנסות חייב להיות חשאי – אסור להכניס לדיונים עיתונאים וקהל. הלחץ הופעל גם על הפרקליטות. המשמעות המעשית של דרישותיו הייתה דחיית משפטו עד לסוף המלחמה. בסוף נמצא מקום – במרתף של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. פומביות הדיון נשמרה, ושלומו של ראש הממשלה הובטח. נתניהו לא קיבל את הסידור באהבה.
אי לכך, הליך ההדחה של בר הואץ. אם הכל ילך לפי התוכנית של נתניהו, בג"ץ יתיר לו למנות ראש שב"כ עוד לפני שייקרא לחקירה הנגדית. ראש חדש פותח דף חדש, בודק את סידורי האבטחה, מרענן נהלים; לא פחות חשוב, ראש חדש מעיין מחדש בחקירת קטארגייט. המסר החבוי לאוריך, לפלדשטיין ולאחרים הוא חכו, אל תמהרו לחתום על עסקאות. בקרוב התיק הזה יהיה מאחוריכם.
הרצון של נתניהו להדיח את בר מובן. הבהילות מזמינה סיפור. לפני שבועיים כינס נתניהו את הממשלה לישיבה מיוחדת לפיטורי ראש השב"כ, יממה לפני מבצע גדול של צה"ל והשב"כ בעזה. הצעת ההחלטה שהביא לישיבה אמרה שהפיטורים ייכנסו לפועל בתוך 30 יום. אין לי אמון בו, הסביר לשרים. קיש וקרעי קפצו מכיסאותיהם: למה מחכים 30 יום, אם אין אמון? שילך מיד. הממשלה לא יכולה לעשות זאת, הזהירה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. יש הליך לפיטורים ויש הליך למינוי ממלא מקום. טוב, אמר נתניהו. אז במקום 20 באפריל הוא יפוטר ב-10 באפריל.
ההחלטה לפטר את בר התקבלה פה אחד. לאחר שלושה ימים התכנסה הממשלה כדי להתחיל בהליך ההדחה של היועמ"שית. מילת המפתח בשני המהלכים הייתה אמון: אמון במובן של נאמנות לממנה, או אמון במובן של נאמנות לקוד הערכים של המדינה.
לפעמים זה עניין של חיים ומוות: בר היה חבר צוות המשא ומתן לשחרור החטופים. הוא מילא תפקיד מרכזי בהשגת שלב א' של העסקה האחרונה. הוא הציע מתווה לשלב ב', שהיה מבוסס על ניסיונו המקצועי ועל קשריו עם השלטון המצרי. נתניהו פסל את המתווה – זאת זכותו. חובתו של בר הייתה לבצע את הנחיות ראש הממשלה.
אבל נתניהו לא הסתפק בכך. הוא הדיח את בר ואת ראש המוסד ברנע והציב בראש הצוות את נאמניו רון דרמר וגל הירש. במקום ניסיון מקצועי מול שתי המתווכות הערביות, נאמנות אישית. המשפחות נחרדו. מה שקרה במשרדים של אמסלם ורגב ועמיתיהם מתרחש עכשיו בקודש הקודשים של קבלת ההחלטות – במשא ומתן להצלת החטופים.
לא הקריירה של בר או של בהרב-מיארה עומדת לדיון בעליון, גם לא מי יתמנה במקומם. השאלה היא באילו כללי משחק יפעלו ראשי השב"כ הבאים, היועצים המשפטיים הבאים, הרמטכ"ל הנוכחי והבא, המפכ"ל הבא, נציב שב"ס, ראש המוסד, נגיד בנק ישראל ועוד. האם יתקיים שיח חופשי בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי, האם יוכלו להביע את דעותיהם המקצועיות בלי חשש שיפוטרו. האם יש להם קיום בלי גיבוי מבית המשפט העליון.
שבירת כללי המשחק מציבה דילמה מיוחדת בפני שופטים שנחשבים לשמרנים. האם שמרנות מחייבת הימנעות מהתערבות כאשר הממשלה מתפרעת, או להפך, היא מחייבת את השופט השמרן להגן בכל כוחו על הקיים. מתישהו השופטים יצטרכו להכריע בסוגיה הזאת. יש מי שקונה את עולמו בשעה אחת, בתיק אחד: אגרנט בתיק קול העם; ברנזון בשידורי הטלוויזיה בשבת. זה האתגר; זאת ההזדמנות.
מלכות החרמון
ביום שני עליתי למה שקראנו עד לאחרונה החרמון הסורי. קראנו לו כך בגאווה, כי הוא סורי וכי כבשנו. ואז השם נמחק פתאום, בפקודה מלמעלה. אמור מעתה, כתר החרמון. חדוות הכיבוש פינתה את מקומה ליצר הבעלות. ראש החרמון לא סורי, לא היה סורי ולא יהיה סורי. הוא הכתר שלנו, כתר מלכות החרמון. עובדה: כ"ץ היה שם, והכריז, ואיים, ובכל מקום שבו כ"ץ עומד, תעמוד מדינת ישראל, לנצח נצחים.
בשבילי כתר הוא כיסא מפלסטיק, אמרתי לקצין שסייר איתי למעלה. הוא צחק ושתק.
סופת השלג האחרונה הייתה לפני שבועיים, פרכוס אחרון בחורף שחון. השלג לא החזיק מעמד ברוח העזה, התפזר ונמס בתוך ימים. נותרו ממנו טלאים לבנים, בתוליים, לאורך ולרוחב המדרונות הדרומיים, דלי הרוח. נחשפה הקרקע, חומה, רכה, מנומרת בסלעים אפורים. שום דבר לא צומח בשיא החרמון, לבד מצמחים אפורים, עגולים, קוצניים, דמויי פיתות, שהמילון מצא להן שם הולם: "כרקוצי".
למטה, בעמקים של ישראל, לבנון וסוריה, היה שרב. אד דק, מהביל, רבץ בינינו לבינם. אומרים שביום בהיר אפשר לראות את פרברי דמשק, מרחק של פחות מ-40 ק"מ מראש ההר; אומרים גם שיש מעט מאוד ימים בהירים.
לא באתי לנשום אוויר פסגות, גם לא להתבשם בשלג. באתי ללמוד משהו על המזרח התיכון החדש ומקומה של ישראל בו. בדצמבר תפס כוח של צה"ל ללא קרב את המוצב הנטוש של צבא סוריה, בגובה 2,680 מטר (הפסגה, בגובה 2,814 מטר, ממוקמת צפונה משם. המוצב הקרוב אליה מאויש על ידי נפאלים, חיילי כוח המשקיפים של האו"ם).
החיילים הסורים נטשו בבהילות. לא צה"ל הבריח אותם אלא הקריסה המהירה של הצבא שלהם מול כוחות המורדים. הם השאירו מאחוריהם מדים, דרגות ואוכל על השולחן.
בדצמבר השלג הראשון עוד לא ירד. די-ניינים של צה"ל פילסו את הדרך בהר, צפונה ולמעלה. הצבא שיקם את המוצב הסורי הנטוש ובנה מוצב נוסף, חדש, בגובה 2,310 מטר. האחריות לשטח, ולהר דב הסמוך, נמסרה לחטיבת ההרים, חטיבת החרמון. זוהי החטיבה היחידה בצה"ל שערוכה מול שתי מדינות – סוריה ולבנון.
עמדנו על תלולית עפר, מול מפגש הגבולות החדש. הדרך שירדה בתלילות מזרחה הובילה לסוריה, למקבץ של כפרים דרוזיים, למזרעת בית-ג'אן, מקבץ של כפרים סוניים, ולקוניטרה החדשה. הדרך שירדה בתלילות מערבה הובילה לחוות שבעא ולעומק לבנון. הדרך שירדה דרומה הובילה לרמת הגולן הישראלית. היינו עמוק בתוך שטחה הריבוני של סוריה.
יש היגיון מסוים לנוכחות של צה"ל בשולי השטח הסורי: התפרקות שלטון אסד יצרה ואקום. יורשיו ג'יהאדיסטים. אל-ג'ולאני, הנשיא, מקפיד ללבוש חליפות אירופיות, אבל בסרטונים שמגיעים מסוריה רואים את אנשי המשטר מלקים ברחוב גברים שלא התייצבו לתפילת יום שישי במסגד. ההנחה בצבא היא שמתישהו הם יגיעו אל גבול ישראל.
שתי מילות הקסם הן "אזור אבטחה": מפקדים בצה"ל מרבים להשתמש בהן. אזור אבטחה הוא שטח מעבר לגבול שעלול לאיים על שטחים מאוכלסים בישראל. כל עיר בעזה יכולה להיות אזור אבטחה, כל כפר בדרום לבנון. לכל חזית תורת לחימה משלה: בעזה מפנה עכשיו צה"ל תושבים, בפעם השלישית או הרביעית, בשכונות רפיח, נכנס והורס ומחסל ומרחיב ומעמיק; בלבנון, בשיפולי הר דב למשל, הוא קובע רצועה, פרימטר, ברוחב של כמה מאות מטרים לאורך הגבול. מי שנכנס נחשף לירי. סוריה היא סיפור שונה.
חטיבת החרמון מוציאה יום-יום כוחות אל האזורים הכפריים לרגלי ההר. המטרה היא להרתיע את המשטר החדש בסוריה מלהיכנס לאזורים האלה ולהחרים או להשמיד אמל"ח ותשתיות שהצבא הסורי השאיר אחריו. לא הורסים בתים, לא ממהרים לירות: לומדים את השטח.
הכפרים במובלעת הדרוזית עניים ומוזנחים: חסרים בהם דלק ותרופות, החשמל דולק שעתיים ביממה, כלי הרכב בני 30 ו-40 שנה. הפחד מנקמת השלטון גדול: רבים בכפרים שירתו בצבא אסד. פה ושם יש גם עלווים, יוצאי המשטר הקודם, שברחו דרומה לאחר הקריסה. בהיעדר שלטון אחר מצפים כולם לסיוע מישראל: הגיחות של כוחות צה"ל לכפרים מתקבלות בהפגנות שמחה. וכבר הוקמה מינהלת אזרחית שפועלת תחת מתאם הפעולות בשטחים, ונכבדים דרוזים משני צידי הגבול מתאמים פעולות, והעגל רוצה לינוק יותר משהפרה רוצה להניק, ורב מגיע ומסביר לחיילים שהאדמה שהם הולכים עליה היא חלק מארץ ישראל, והכל נפלא עד שנגלה, כמו שגילינו בשנותינו בלבנון, שקל להיכנס אבל קשה הרבה יותר לצאת.
כשעזה כובשת את צה"ל
גדוד 55, דרקון, שייך לחטיבה 215, חטיבה בחיל התותחנים: חיילים סדירים; שנה וחצי של לחימה בעזה. בשבוע שעבר עבר הגדוד מעזה לדרום הר חברון: רק 60 ק"מ על המפה. על פי התחקיר הצה"לי, עברו פחות מ-48 שעות מאז שהגדוד יצא מעזה ועד שערך פוגרום רבתי בכפר ג'ינבה, סמוך ליאטה. מניין השעות משמעותי: הוא מלמד אותנו לא מעט על המלחמה ותוצאותיה, בשני הצדדים. אלה דברים שהיינו שמחים להדחיק.
התחקיר הצבאי גורס שהאירוע התחיל בבוקר, סמוך ליישוב מצפה יאיר. חמישה פלסטינים תקפו באלות רועה צאן יהודי (הצבא מעדיף להשתמש במונח "ישראלי"). יהודים הגיעו לזירה ויידו אבנים על פלסטינים. הפלסטינים יידו בחזרה. הגיעו גם חיילים ושוטרים. הם עצרו 22 פלסטינים ואף לא ישראלי אחד. רוב העצורים שוחררו בהמשך היום; שבעה נותרו במעצר.
בערב יצאו החיילים לפעולה, ברשות ובסמכות. בכפר ג'ינבה סומנו 60 אתרים שאותם יש לסרוק ולנקות. המשימה הוטלה על גדוד 55. "תנהגו בנחישות", אמרו להם המפקדים. כעשרה מתנחלים שמשרתים במילואים בהגנה מרחבית (הגמ"ר) נקראו לעזור.
חיילי הגדוד שמעו את המילה "נחישות", אולי עוד כמה מילים שלא הגיעו לתחקיר, והבינו עזה. הם הרסו רהיטים, שברו חלונות, ביקעו מכל מים ודקרו צמיגי מכוניות. עיקר הנזק היה בארבעה אתרים. הנוהל באוגדת איו"ש מחייב אישור מגבוה לכל פריצה של חיילים למרפאה או לבית ספר. הגדוד לא טרח לבקש אישור, פרץ והרס. המתנחלים השתתפו בחגיגה. דיווח על האירוע לא יצא, לא מהגדוד, לא מהגמ"ר. על האירוע נודע בצה"ל רק לאחר שפלסטינים דיווחו עליו ברשת החברתית, בצירוף סרטונים קשים לצפייה.
בהרס השתתפו חיילים וגם מפקדים. מפקדים אחרים לא מנעו ולא דיווחו. התחקיר מצביע על "כישלון ערכי". תחושת הכישלון גרמה לרמטכ"ל אייל זמיר להגיע במיוחד לחברון ולקרוא משם לשמירה על משמעת מבצעית, על נורמות מוסריות ועל ערכי צה"ל.
בצבא מעריכים שאחת הסיבות להתפרעות היא סמיכות הזמן בין הלחימה בעזה לפעולות השיטור בחברון: החיילים זקוקים לזמן כדי להחליף נורמות. זה אומר משהו על הנורמות שצה"ל סיגל לעצמו בעזה.
לאלוף הפיקוד החדש, יניב עשור, מייחסים את האמירה "אין בלתי מעורבים בעזה". האמירה, אמיתית או פייק, הצמיחה כנפיים. קצינים ולוחמים השתכנעו שעזה היא שטח הפקר. התוצאה היא כמויות לא פרופורציונליות של הרג בלתי מעורבים וסיכון חיי חטופים. שרי הממשלה מתדלקים את אגרסיביות החיילים: זה מה שהבייס רוצה לשמוע.
בשכונת תל א-סולטאן ברפיח, שצה"ל כבש השבוע מחדש, במתקן של אונר"א ששימש את חמאס, התגלו עשרות גופות שנערמו בקבר אחים. לא ברור כמה מההרוגים היו מעורבים, כמה בלתי מעורבים, אבל התוצאה לא טובה. השבוע נאלץ הצבא לשלוח חיילים כדי לחלץ את הגופות מתוך החול.
ההנחה שמה שקורה בעזה נשאר בעזה, מופרכת: גם אם מעכשיו יקפידו בצבא ליצור ריווח של 72 שעות – לא 48 – בין עזה לחברון, החיילים יהיו אותם חיילים והנורמות אותן נורמות. כאשר צה"ל כובש את עזה – עזה כובשת את צה"ל. אין דרך לברוח מזה.
וושינגטון פינת בודפשט
פעם ניגש עיתונאי אל חבר כנסת ואמר לו במתק שפתיים: "האם אפשר להחליף איתך כמה מילים?" הם גהרו זה על זה ולאחר חמש דקות, כשהחליפו את כל המילים שידעו לומר, נפרדו לשלום.
הפגישה בין שליט הונגריה ויקטור אורבן לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נושאת אופי דומה: כל צד מביא לפגישה את הערכים שלו, ואז מחליפים ערכים. הלך הזרזיר אצל העורב, אמרו אבותינו. מעניין איך נשמע הביטוי המדויק הזה בהונגרית.
הביקור ממצב את ישראל בקבוצת מדינות שבעבר לא ששה להתחבר אליהן. אפשר לראות בהן מדינות במעבר: השיח דמוקרטי; האופק סמכותני, עם ניחוח קל של שנאת זרים ואנטישמיות. המדינה החשובה ביותר בקבוצה הזאת היא ארצות-הברית: טראמפ אימץ את הונגריה של אורבן כמודל. אורבן השלים בהצלחה את המסלול ממשטר למשטר. ישראל של נתניהו אימצה גם את טראמפ, גם את אורבן. מרתק לראות איך מדינות שונות מאוד זו מזו – בגודל, בסדר היום, בערכים, בתרבות – נפגשות ליד אותו ברז אידיאולוגי.
ב"זליג", סרטו של וודי אלן, הגיבור אימץ את דמותם של האנשים שאיתם נפגש. נתניהו הוא קצת זליג. בפברואר היה בוושינגטון: הוא חזר משם טראמפ; מעניין עם איזו דמות יחזור מבודפשט. ¿
