ביום ראשון בערב, בדיוק כששודרה התוכנית "60 דקות" בהשתתפות החטופים המשוחררים ירדן ביבס, טל שהם וקית' סיגל, שמנסים להשאיר בכותרות את נושא החטופים – העדיף דונלד טראמפ להעלות ברשת החברתית שלו, Truth Social, את הפוסט הבא: "בדיוק התקשר אליי חבר שלי, קיד רוק, ששאל האם אסכים להיפגש עם ביל מאהר. הבעיה היא שלא משנה כמה מאהר מחבב את הנשיא הכי אהוב עליכם (אני!), הוא יגיד בפומבי שאני רע, אבל מי יודע. אעשה טובה לקיד רוק ואפגוש את מאהר ואולי זה יהיה כיף".
למחרת עמד הזמר קיד רוק לצד טראמפ היושב בחדר הסגלגל, וענה לשאלות עיתונאים כמו 'איך הייתה הארוחה של הנשיא עם מאהר', קומיקאי ומארח תוכנית לילה שבמשך עשרות שנים נחשב לאייקון ליברלי. "זו הייתה הצלחה מדהימה", אמר קיד רוק וטראמפ הינהן בסיפוק. "כל מי שפוגש את הנשיא המום מכמה שהוא חכם ונחמד ומצחיק".
2 צפייה בגלריה
(טראמפ באירוע הכרזת הטלת המכסים השבוע. "אף רפובליקני לא מעז אפילו לחשוב על ריצה ב־ 2028 כי טראמפ הבהיר להם שהוא יהרוס אותם" | צילום: AP Photo/Evan Vucci)
שאלה אחת שהנשיא לא נשאל באותו מעמד הייתה: "החטופים המשוחררים פנו אליך דרך '60 דקות' ואמרו שרק אתה יכול לשחרר את מי שעדיין נמצא בשבי. מה אתה עונה להם?". טראמפ כנראה צפה בתוכנית והדוברת שלו אפילו שיתפה עם לב, אבל בזאת נגמרה ההתייחסות. ביבס, שהם וסיגל לפחות עשו כל מה שאפשר כשמנסים להשיג את תשומת הלב של טראמפ: מחמיאים ופונים לאגו. מה שהם לא יכולים לעשות זה לשנות את המהירות שבה טראמפ משתעמם מנושא אחד ועובר הלאה, במיוחד כשהוא לא רואה בו תועלת אישית. לשחרר את החטופים בסמוך להשבעה בינואר, עמד גבוה בסולם העדיפויות היוקרתי שלו. עכשיו זה קצת פחות מעניין אותו.
האמת היא שהנושא הזה כנראה לא היה עומד עכשיו גבוה במיוחד גם בסדרי העדיפויות של כל נשיא אחר. העיתונאי בוב וודוורד סיפר בספרו "מלחמה", שהתמקד בקדנציה הסוערת של ג'ו ביידן, כיצד הממשל הגיע לאט-לאט להבנה שהחזרת החטופים לא דחופה במיוחד לראש הממשלה בנימין נתניהו. אם ממשלת ישראל לא מנסה להחזיר את החטופים, היה אומר לעצמו כל נשיא אמריקאי, לא רק טראמפ, אז למה שנשיא ארה"ב ישבור את הראש. ההבדל במקרה של טראמפ זה שבאותה מידה שבה הוא איבד עניין, הוא יכול להחליט מחר בבוקר ששוב אכפת לו מזה. כי בסופו של דבר, הכל, כולל חיי מיליוני אנשים בארה"ב ובעולם, זו עבורו תוכנית ריאליטי שהוא המגיש שלה.
כשהטסלה עולה באש
אחד ההסברים הפחות מדוברים לניצחונו של טראמפ בבחירות, זו היכולת שלו לשלוט באופן מוחלט במצרך החשוב ביותר בעידן של תוכן אין-סופי שנמצא בקצות האצבעות של כל אדם: תשומת לב. שליטה כזו חשובה יותר מכל דבר אחר היום, ודורשת אצבע על הטלפון או שלט הטלוויזיה בלי הפסקה. בכל שנייה יכולה תשומת הלב להיות מוקדשת רק לדבר אחד, וטראמפ למד מהמנטור המנוח שלו, רוי כהן, לא לחשוב יותר מדי על איזה סוג תשומת לב הוא משיג, העיקר להשיג אותה. טראמפ אפילו מעדיף את תשומת הלב השלילית, כי היא מייצרת עוד יותר טראפיק.
לפיכך, הנה רשימה לא מלאה של הנושאים שבהם התעסק דונלד טראמפ השבוע: ניסיון לקבור או לפחות למזער את פרשת הצ'אט הקבוצתי של הצמרת הביטחונית שלו ב"סיגנל", וכמובן להאשים את התקשורת (לפי גורמים בבית הלבן, הפשע הגדול של מייק וולץ, היועץ לביטחון לאומי, לא היה בכך שפתח קבוצת צ'אט מלחמה בפלטפורמה ציבורית, אלא שבכלל היה לו את מספר הטלפון של עורך "האטלנטיק", ג'פרי גולדברג, שטראמפ מתעב); מאבק בעשרות תביעות משפטיות נגד מהלכים של הממשל; פיטורי עשרת אלפי עובדים במשרד הבריאות, במכון מחקר הבריאות הלאומי (NIH) ובמרכז לבקרת מחלות (CDC) העוסקים בפיתוח החיסונים הבאים; המשך הפעלת לחץ מהסוג שרואים בסרטים הוליוודיים מסוימים על משרדי עורכי דין להתיישר עם האג'נדה שלו; המשך גירוש מהגרים, גם כאלה שנמצאים בארה"ב באופן חוקי ומגורשים "בטעות" מבלי לעבור הליך חוקי.
וכמובן, הדובדבן שבקצפת: הטלת מכסים גורפים וחסרי תקדים על כל העולם, כולל על ישראל, בגובה של עשרות אחוזים, במהלך ששלח את השווקים לסחרור ופורם עוד יותר את החוטים היחידים שנותרו ממה שכונה פעם "הסדר העולמי". טראמפ כמובן לא נרתע מאזהרות הכלכלנים, המומחים ומי לא אחרי הטלות המכסים הקודמות שהתמקדו בבנות הברית, וכמובן חגג את "יום השחרור" כפי שהוא כינה זאת באירוע רב-רושם וצלמים בגן הוורדים.
ביום רביעי הייתה גם הדלפת מקורבים לתקשורת כי אילון מאסק יסיים את תפקידו, אחרי כמעט שלושה חודשים שבמהלכם פירק את הממשל הפדרלי עם מסור חשמלי עיוור. בחושיו הפוליטיים הטובים ידע טראמפ כל הזמן כי כל המהלכים למעלה, והמחיר הכלכלי העצום הנלווה להם, עשויים להנחית מכה קשה על הפופולריות שלו, ולכן היה לו נוח שכל הכעס מתמקד במאסק.
אם הדיווח נכון, מדובר במהפך די מדהים: לפני כמה שבועות הפך הנשיא את גן הוורדים בבית הלבן לסוכנות מכירות של טסלה כדי לעזור למותג הפצוע שמשלם את מחיר הבעלים שלו – מחרמות ועד מעשי ונדליזם והצתות של מכוניות וסוכנויות המכירה שלה. אבל אחרי שהתערבותו המסיבית של מאסק בבחירות לבית המשפט העליון בוויסקונסין רק עזרה לדמוקרטים לנצח במרוץ משמעותי, הבין טראמפ שהגיע הזמן להזיז את הטסלה לחניון צדדי. האם זה אומר שההשפעה האדירה של מאסק על טראמפ תיחלש? לא כדאי בינתיים להמר על זה. מאסק הרי השקיע יותר מרבע מיליארד דולר להביא את טראמפ לבית הלבן, הוא אחראי לכך שג'יי.די ואנס חביבו הוא סגן הנשיא, יש לו כוח עצום על טראמפ, הוא מכיר את כל השחיתויות ויכול מחר בבוקר להפוך את רשת X נגד טראמפ.
עוד דבר שטראמפ הספיק השבוע היה לזרוק לשיח את האפשרות שירוץ לקדנציה שלישית, הגם שזה מנוגד באופן מפורש לחוקה. טראמפ למד מזמן כי מספיק שיפריח לאוויר משהו שנראה בלתי אפשרי וקיצוני מדי אפילו ביחס אליו, כדי שהרעיון הזה יזחל למיינסטרים הרפובליקני ופתאום יהפוך אפשרי ולא קיצוני. "הטעות הגדולה ביותר של שמונה השנים האחרונות היא שאיכשהו לא הצלחנו לקחת ברצינות את הגחמות והדחפים של דונלד טראמפ, אבל אנחנו יודעים שהוא רציני", אמר השבוע דיוויד ג‘ולי, חבר קונגרס רפובליקני לשעבר.
"זה כמובן לא חוקי לרוץ לכהונה שלישית, לא משנה מה דונלד טראמפ אומר", הוסיף דיוויד פרום, שהיה כותב הנאומים של ג'ורג' בוש הבן, "אבל אלה אנשים שכבר ניסו לבטל בחירות בדרך אלימה ולא הוענשו. דברים לא חוקיים מתרחשים כרגע בארה"ב כל יום. זה לא חוקי לעצור סתם אנשים ברחוב בגלל שיש להם קעקועים, ולגרש אותם בלי שום תהליך לבית כלא באל-סלבדור שהוא מהגרועים בעולם. זה ממשל שמפר את החוק כל הזמן. העובדה שמשהו אינו חוקי לא אומרת שהם לא יעשו את זה. וזה גם אומר שאף רפובליקני לא מעז אפילו לחשוב על ריצה ב-2028 כי טראמפ הבהיר להם שהוא יהרוס אותם".
קבלת פנים קפואה
בתוך כל זה, אפילו איום מפורש במלחמה נגד איראן – מה שאצל כל נשיא אחר היה הופך לכותרת שממלאת את השבוע – היה בקושי בליפ קטן על הרדאר המותש של התקשורת האמריקאית. לפני שלושה שבועות שלח טראמפ מכתב למנהיג העליון, עלי חמינאי, בדומה לזה ששלח ברק אובמה לאיראנים כשנכנס לתפקיד ב-2009, ובו הציע לפתוח במשא ומתן על עסקת גרעין חדשה שתחליף את העסקה מ-2015. טראמפ נטש את העסקה ההיא ב-2018 למרות שלפי כל המומחים והאינדיקציות היא עבדה והגבילה את האיראנים. בשבע השנים שעברו מאז, עשתה איראן צעדים גדולים מאוד לעבר השגת יכולות בניית פצצה ויש פרשנים המגדירים אותה כבר מדינת סף גרעינית.
האיראנים ענו למכתב בסוף השבוע וטראמפ כנראה לא לגמרי אהב את התשובה. "אם איראן לא תעשה הסכם", אמר ביום ראשון בראיון ל"פגוש את העיתונות", "תהיה עליהם הפצצה כזו שהם לא חוו מעולם". חמינאי הגיב למחרת ואמר כי הוא "לא מאמין שארה"ב תתקוף את איראן, אבל אם תעשה זאת היא תקבל בתגובה מכה קשה". איראן גם הגישה מחאה דיפלומטית רשמית דרך שגרירות שווייץ, והזהירה שתגיב בנחישות ובאופן מיידי לכל איום. "לארה"ב יש עשרה בסיסים ו-50 אלף חיילים באזור. מי שגר בבית זכוכית לא צריך לזרוק אבנים", אמר מפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה לטלוויזיה האיראנית.
טראמפ הציב אולטימטום של חודשיים, שעל פניו אמור להסתיים בסוף מאי, אך קיים גם דד-ליין רחוק יותר, באוגוסט, אז למעשה יפוג הסכם הגרעין המקורי מ-2015 והמעצמות האירופיות יצטרכו להחליט מה הן עושות. כך או אחרת, אי-אפשר באמת לדעת מתי השעון באמת מתחיל לתקתק אצל טראמפ. אפילו את ההחלטה הסופית לגבי המכסים הגורפים שהטיל השבוע הוא קיבל ממש כמה שעות לפני שהכריז עליהם.
טראמפ שיגר את המכתב שלו באמצעות השליח הדיפלומטי הבכיר של איחוד האמירויות, אנוואר גרגאש. הבחירה בגרגאש כמתווך נתפסה כסימן לכך שהמכתב נועד לתת הזדמנות אמיתית למשא ומתן. איראן החזירה תשובה דרך עומאן, המתווכת המועדפת עליה, ובכך אותתה שהיא לא רוצה שאיחוד האמירויות, שכמובן נירמלה יחסים עם ישראל, תשמש כמתווכת.
תחת ממשל ביידן, ניהלו ארה"ב ואיראן במשך שלוש שנים שיחות עקיפות על החייאת הסכם הגרעין, בלי שייצא מהן שום דבר. כל הצדדים הסכימו שהאופי העקיף של השיחות אכל את הזמן, אבל למרות שהמכתב של טראמפ הציע מו"מ ישיר, הבית הלבן לא פוסל שיחות עקיפות.
עוד דבר שטראמפ יצטרך להחליט הוא האם לוותר על דרישתו לנהל מו"מ על כל הנושאים שנמצאים על השולחן, כולל תוכנית הטילים האיראנית והקשרים של איראן עם ארגוני הפרוקסי שלה, כולל חיזבאללה וחמאס. מכתב התשובה של חמינאי הבהיר שהוא מוכן לדבר רק על הגרעין. כל זה נראה קצת כמו משחק מקדים לניסיון להגיע לאיזשהו משא ומתן.
טראמפ אמור לנסוע בחודש הבא לביקור במזרח התיכון וכמו בקדנציה הקודמת שלו, שוב תהיה סעודיה המדינה הראשונה שבה הוא מבקר. בוושינגטון מעריכים שהוא ישמע מיורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, התנגדות להתקפה צבאית על איראן שתערער עוד יותר אזור מעורער במיוחד. הפנטגון אמנם מגביר נוכחות, אבל לפחות כרגע קשה להאמין שטראמפ ייצא למלחמה עם איראן. לטראמפ יש אובססיה לתארים וכיבודים. הוא עדיין כועס כי תוכניתו "המתמחה" לא זכתה ב"אמי", והוא בוודאי חושב שמגיע לו פרס נובל. הסכם עם איראן הוא בעיניו אחד המסלולים לשם.
ההבטחה "לסיים את כל המלחמות ולא להתחיל מלחמות חדשות" הייתה אחת המרכזיות בקמפיין של טראמפ. היא זו שגם הביאה לו תמיכה חסרת תקדים של מצביעים מוסלמים שהאמינו כי הוא יעשה את מה שהאיש אותו כינו "ג'נוסייד ג'ו" לא עשה: יכפה על ישראל הפסקת אש בעזה. עוד הבטיח טראמפ לסיים את המלחמה באוקראינה "בתוך כמה ימים" ולא לערב את ארה"ב בשום סכסוך עולמי.
חודשיים וחצי לתוך הקדנציה השנייה שלו, המלחמה בעזה אפילו לא קרובה להסתיים וכמוה גם המלחמה באוקראינה שבה פוטין ממשך להגיד לטראמפ מה שהוא רוצה לשמוע, ואז לצאת לעוד הפצצה באוקראינה ולסגת מהמו"מ תחת תירוץ אחר. בנוסף האמריקאים מפציצים בתימן בלי הפסקה, קנדה בוחנת מחדש האם יש לה מספיק מטוסי קרב, ותושביו החביבים של האי גרינלנד שמעו השבוע אזהרות מטרידות מאוד מכיוון סגן הנשיא, ג'יי.די ואנס.
האחרון הגיע לאי בן 60 אלף התושבים למרות רמזים ברורים מהמארחים כי הוא לא רצוי. עד כמה ברורים? לפני הביקור ניסו בלשכתו של ואנס לתאם לאשתו, אושה ואנס, פגישה עם כמה תושבים בגרינלנד במטרה לרכך את הכעס שלהם, ולא נמצא אפילו איש אחד על האי השייך לדנמרק שרצה לפגוש אותה.
אז ואנס הגיע לכמה שעות, ביקר בבסיס אמריקאי על האי מבלי לצאת ממנו, והסביר שארה"ב חייבת להשתלט על גרינלנד כי "אנחנו לא יכולים פשוט להתעלם מרצונותיו של הנשיא". טראמפ עצמו הוסיף כי "אם דנמרק לא תנהל מו"מ, אני לא פוסל שימוש בכוח צבאי". את ההחלטה הסופית נוכל כנראה לקרוא בצ'אט בסיגנל. ¿
