מה לחילונים ולהלכה? המון. אנחנו פוגשים את ההלכה כשאנחנו רוצים להתחתן ולהתגרש, או לקבור את קרובינו. אנחנו פוגשים אותה פנים אל פנים כשאנחנו נזקקים למשקה חם בשבת בבית חולים או כשמחטטים בתיקנו בפסח. אבל נוכחותה תשתיתית הרבה יותר. לא רק מכונות הקפה, אלא גם מבנה בית החולים עצמו מאורגן כך שיתאים להלכות טומאת מת במשנת טהרות, ומחירי הפירות שלנו מושפעים גם מכך שאחוז אחד מהם נזרק לאשפה, כדין תרומה טמאה על פי מסכת דמאי, ועוד ועוד. במדינת ישראל ההלכה היא החוק הנוהג בתחומי מעמד אישי — יהדות מוגדרת על פי ההלכה האורתודוקסית, ויהודים הם אלה שנקברים בבית קברות יהודי, שיכולים להינשא כדת, שכפופים לבית הדין היהודי, ושעליהם (ועל קרוביהם) חל חוק השבות. הצורך להבין מהי ההלכה, כיצד היא פועלת במדינה ומה היא יכולה להיות, אינה פריבילגיה אלא חובה אזרחית של ממש. ובימים אלה, שבהם מפלגות דתיות הן רוב בניינה של הקואליציה, זו גם שאלה דחופה.
לתפיסת היהדות כתרבות, שחשיבותה אינה מותנית בתיאולוגיה שמאחוריה ("ההלכה כמרכיב מרכזי בתרבותו של העם היהודי", כלשונו של פיקאר), יש שורשים עמוקים בארה"ב (הרב מרדכי קפלן, שהקים את הזרם הרקונסטרוקציוניסטי, כתב כבר לפני מאה שנה על יהדות כציוויליזציה), אך בארץ היא הפכה פופולרית בעיקר משנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 (עלמא, המכינות החילוניות, העניין בארון הספרים היהודי וכו'). עוד קודם לכן קמו, בהקשר הציוני, תנועות שראו בהלכה מקור השראה ולא חיוב, בין השאר בהשארת תפיסת ההלכה של ביאליק ("בואו והעמידו עלינו מצוות!" הוא קורא בחיבורו 'הלכה ואגדה'), למשל יצירה מחודשת של החגים בקיבוצים (רקע נרחב ומדויק יותר תמצאו במבואו של אבי שגיא לספר).
ספרו של אריאל פיקאר (גילוי נאות: קולגה שלי במכון שלום הרטמן בירושלים, אך כפי שתראו, תפיסתנו את מקום ההלכה בחיים שונה בתכלית) מבקש לחשוב מחדש על מקום ההלכה בהקשר הישראלי. בין תפיסת ההלכה כהשראה ביאליקית לבין תפיסתה כמקור סמכות מחייב, הספר מציע מהלך ביניים — פרשנות מחודשת של ההלכה, מתוך מבט מודרניסטי ועם זאת מחויב. עניינו של המחבר אינו להגביל את כוחה של ההלכה אלא לשנות את טיבה, את מערכת ההפעלה שלה. הספר הוא למעשה מניפסט מרתק של בית מדרש להלכה ישראלית. כל פרק בספר עוסק בסוגיה אחרת ודן בה על פי מקורות ההלכה: עבודה, שמיטה, פליטים, שבת, הפרדת ראשיות, חירות. המחבר בקי ורגיל במקורות ומציע להם פירושים חדשים המתאימים למדינה מודרנית. פיקאר היה רב קיבוץ שלוחות ועוסק שנים רבים בהלכות ציבור. הדיונים בהירים ונגישים, ובה בעת מעמיקים ולא מתחנפים, ויעניינו אנשי הלכה ואנשי מעש כאחד. כך למשל לגבי פיקוח נפש, הוא טוען כי במונחים מדינתיים צריכה להיות לכך הגדרה רחבה הרבה יותר מאשר ביחס ליחידים, כזו שכוללת "פגיעה רבה בכלכלה, בתהליכי עבודה או בסיפוק צרכים חיוניים לציבור". ואם זה נראה לכם דיון תיאורטי, אזכיר ששתי ממשלות כבר התפרקו כאן בגלל "חילול שבת".
כיוון שבמבט היסטורי-סוציולוגי הלכה היא תמיד נגזרת של קהילה — מה שקהילה מוכנה לקבל כהלכה הוא הלכה, ומי שקהילה הלכתית מוכנה לקבל כפוסקים הם פוסקים — שאלת המפתח היא, למי ההלכה שבספר מיועדת? מי מבקשים הלכה חדשה? על כך נשיב שיש כבר קהילות כאלה, שחיות על הרצף ומעוניינות בהלכה כמקור השראה, וגם שקהילות זה דבר דינמי. נמענים חדשים נוצרים בין השאר בעקבות חיבורים ודיונים כמו אלה.
• • •
אך במדינת ישראל ההלכה אינה רק וולונטרית ולא רק קהילתית, אלא חוק מדינה. המדינה משפיעה על ההלכה עצמה. חוק השבות מרחיב את גבולות היהדות ומתנגש עם ההלכה המסורתית. ואכן, רובה של ההלכה, שבה דן הספר, עוסק במדינה.
בתחילת שנות המדינה הנושא של 'הלכות מדינה' העסיק אנשי דת והוגים שונים. ישעיהו ליבוביץ הצעיר חשב, שהקמת המדינה מחייבת שידוד מערכות בהלכה (פיקאר עוסק בכך במאמרו משנת 1951 'השבת במדינה כבעיה דתית'). גם הרב הרצוג תיכנן חוקה למדינה שתתבסס על הלכה שמותאמת למציאות של ריבונות (ההתאמה לחיי מדינה בתפיסתו מתונה הרבה יותר מזו של ליבוביץ, אך הפרויקט דומה). מאז העניין בכך הלך ושכך, בייחוד משום שהתנאים הפוליטיים הובילו לכך שאפשר לכפות הלכה מבלי לשנותה. פיקאר חוזר לפרויקט הישן ההוא של הלכות מדינה עם כלים חדשים.
השאלה הבסיסית שהוא שואל היא: איך להפוך את השפה ההלכתית לרלוונטית. איזו משמעות יש כיום לכך שאחוז מכל היבול בארץ נזרק לפח כדין 'תרומה', שבמקורה הייתה מכוונת לפרנסת הכהנים? איזה רעיון, מעבר לפרוצדורה ריקה, יש מאחורי העובדה שבשנת השמיטה כל השדות נמכרים לגויים? "יש שיאמרו", כותב פיקאר, "מה בכך? אנו מחויבים לשמירת תורה ומצוות בין שהן מובילות לתיקון עולם ובין שלא. ומה שחסר, ישלימו חוקי המדינה והתרבות הכללית... אני מבקש לטעון שאפשר וצריך להמשיך ולפתח את המסורת ולראות בה מקור השראה ערכי ושפה תרבותית גם לאתגרי החיים היום".
לעיתים הצעותיו הן פרטניות (כגון מה צריך להיחשב כפיקוח נפש בשבת) ולעיתים נותרות ברמה מופשטת יותר, נקודת מבט חדשה (כמו ביחס למשמעות השמיטה בעידן פוסט-חקלאי), אך תמיד הן נאבקות להחדיר היבטים אתיים לתוך הריטואלים, לא רק במובן של מציאת משמעויות להלכות קיימות אלא כשינוי של מהי ההלכה עצמה: פרשנות חדשה למצוות שמיטה ("שמיטת צרכנות היתר") לקבלת פליטים (מדין "גרים תושבים שקיבלו עליהם שבע מצוות בני נוח"), לפיקוח נפש, ועוד.
יש בנמצא לא מעט קריאות חדשות במסורת מתוך מחויבות מוסרית עכשווית מפורשת ולא מתנצלת (לדוגמה, באותה סדרה פורסם בשנה שעברה ספרו המרתק של מנחם קלנר 'עם לבדד ישכון: גישה לאַחֵר ברוח הרמב"ם'). מה שמייחד את הספר שלנו זה העניין בהלכה ובחידושה. אלה מעין שו"תים ישראליים, שמה שמבחין בינם לבין "תשובות" מסורתיות זו תודעת החידוש והתפיסה התרבותית-אנושית של ההלכה, כמו גם הקשרם הישראלי הציבורי המובהק. ובעיקר, הדיונים הללו לא על עצמם ללמד יצאו, אלא על סימון כיוון למה יכולה להיות הלכה ישראלית.
שני פנים לספר: הוא מיועד מחד לאלו המרגישים מחויבים לשפה ההלכתית, ומאידך, למי שמבקשים לחשוב על מדינה שהשפה ההלכתית קובעת את אורח החיים שבה בהיבטים שונים. לעיתים המוקד הוא זה הוולונטרי ולעיתים זה המדינתי (פיקאר מדבר על "ההלכה המשפטית" ו"ההלכה התרבותית"). אך בשני ההקשרים הספר מבקש להגביר את כוח אחיזתה בחיים של ההלכה, על פי הגדרתה החדשה: "תפיסת ההלכה הישראלית המוצעת כאן מבקשת לייצר קרבה גדולה מזו הקיימת היום בין חקיקת הכנסת לבין המורשת היהודית".
וכאן להבנתי טמון קושי עקרוני בספר: הוא ביקורתי כלפי ההלכה והמסורת, אך לא כלפי המדינה. אדרבה, הוא רוצה לתת עוד כוח למדינה לכפות "יהדות" ו"הלכה" (במובנה החדש, הישראלי). זוהי הלכה שעברה מודרניזציה אך בה בעת גם הלאמה: "המסורת היהודית לדורותיה ולגווניה היא מקור ההשראה להלכה הישראלית. אך מקור הסמכות הוא האדם, הקהילה, הציבור והעם". אני מודה ומתוודה שלדידי זו דיסטופיה. אני רואה עין בעין עם פיקאר את חשיבות החדרת היבטים אתיים לדיון על הלכה ותפקידה בקהילה, אך מדינה אינה הרחבה של קהילה, היא הגוף שיש לו מונופול על כוח. והלכה מטיבה היא אימפריאליסטית. החיבור ביניהם מכיל סכנות רבות ששום רצון טוב לא יכול לעמוד כנגדו.
פיקאר כותב, "בתחומים רבים המציאות שעליה מדברת ההלכה אינה קיימת עוד, ולמציאות שאנו חיים אין מענה ישיר במסורת". נקל להבין מדוע החלק הראשון במשפט הוא בעיה למי שמעוניינים בהלכה, אך באיזה מובן החלק השני הוא בעיה? מדוע למציאות הפוליטית שאנו חיים בה יהיה מענה במסורת? ההנחה שהמסורת אמורה להתרחב ולא להצטמצם נובעת מהתפיסה שזו המשמעות של מדינה יהודית. אבל אפשר לחשוב על משמעויות שונות של מדינה יהודית (חשבו למשל על המובנים שבהן אנגליה היא אנגליקנית), ובכל מקרה אין שום דבר מובן מאליו בזה שההלכה תהיה מרכיב במדינה כזו.
פיקאר נושא ונותן במיומנות במקורות יחד עם ליבוביץ הצעיר, הרב ישראלי והרב גורן ביחס להיתר חילול שבת על ידי רשויות המדינה, מהמשטרה ועד רשות המים. אבל כאן הבן (הרשע?) שואל: למה ששאלת חילול שבת על ידי רשויות המדינה תעלה בכלל לדיון במדינה מודרנית? למה שהלכה, ולו בגרסתה הרכה ביותר, תחדור לקבלת ההחלטות של המדינה? הרי זו בעצם גרסה של תיאוקרטיה. מסבירת פנים, מתחדשת, מודרניסטית, אתית, ועדיין — תיאוקרטיה.
אלא שזו לא הקריאה היחידה האפשרית בספר. אפשר להציע קריאה רכה יותר, טוטלית פחות. בקריאה כזו הנושא אינו השלטת ההלכה, אלא שימוש בה כמין נקודת מבט חיצונית כדי לחשוב על חוליי החברה שלנו; היהדות כנקודה ארכימדית לבקר דרכה את העולם המודרני ולחשוב על חלופות. מבחינה זו משמשת המסורת היהודית כמה שמאפשר לצאת מהטוטליות של מדינת הלאום, כפי שדתות ופילוסופיות שונות שימשו עבור הוגים כדרך לצאת מהטוטליות של המודרנה והחילון (חשבו על תפקיד דמיון המזרח עבור הרומנטיקה הגרמנית).
בין שתקבלו את הקריאה החזקה ובין שאת זו החלשה, זהו ספר מרתק ומאיר עיניים. וכיוון שכולנו, מרצון או מאונס, נמצאים בתוך ההלכה, הספר גם חשוב מאין כמותו לחשוב איתו ובעזרתו על המצב שלנו כאן. •
על הארץ ועל המזון // אריאל פיקאר } כרמל } 276 עמ'
פיקאר רוצה לתת עוד כוח למדינה לכפות "יהדות" ו"הלכה" (במובנה החדש, הישראלי). זוהי הלכה שעברה מודרניזציה אך בה בעת גם הלאמה
