כשחושבים על זה, אין הרבה מקצועות בעולם שבהם זה מקובל להיכנס לבנאדם לתוך הכיס. אין הרבה תחומים שבהם תלוש המשכורת שלך הוא מידע ציבורי נגיש. זה קיים בעיקר בסקטור של נבחרי ציבור – לרוב כדי שנתעצבן מהשכר שמקבל השר המיותר ההוא וההוא – ובסקטור של הספורט המקצועני. עבורנו, האוהדים, מדובר בעוד משהו שאנחנו יכולים לצעוק בכעס מהיציע כשאיזה חלוץ מתרשל בתפקידו. כי מילא לגלגל באדישות לידיו של השוער כשאתה מקבל את השכר החציוני במשק, אבל להחמיץ מתוך החמש כשאתה מרוויח כל עונה דירת ארבעה חדרים בגבעתיים במיקום טוב עם חניה ומעלית? זה כבר ממש מרגיז אותנו.
למעשה, לפעמים החישובים שלנו כאוהדים לגבי השכר השנתי של כוכבי הספורט, הם בעצם הפעילות הגופנית היחידה שעליה אנחנו מקפידים. אני עדיין זוכר איך בין השנים 2016 ל-2020 כלל אוהדי הכדורגל בישראל נכנסו למשטר אימונים של ארבעה חישובים בשבוע לגבי השכר של ערן זהבי בסין, עד לשלב שבו הפושים לגביו הגיעו סימולטנית גם מאתרי ספורט וגם מאתרי כלכלה.
כולנו גם מכירים את הקטע הקבוע של ספורטאי שמנפק הופעה פושרת ומטה קצת אחרי חתימה על חוזה מיליונים חדש, כדי שנוכל לצקצק ולומר שתג המחיר הזה כנראה מכביד עליו. כאילו שמישהו פעם פיספס דאנק רק כי העו"ש שלו עמד לפני שדרוג, או יצא באדום טיפשי כי בדיוק הצטייד בג'יפ החדש של מרצדס, כולל המושבים מהעור של הקואלה.
משום מה אנחנו מפרגנים מכל הלב כשיזמי הייטק דופקים אקזיטים. להם אף אחד לא סופר ימי עבודה + עבודה על מצגות למשקיעים לחלק לאופציות שיהיה אפשר לממש מעכשיו. אבל כשזה קורה לספורטאים, אנחנו מיד מנסים לברר מה התעריף המעודכן לכל פס בחזרה לשוער, או לצעד וחצי שנגמר עם ליי-אפ. לרוב הדיון הזה יסתיים בקביעה של אחד המשתתפים שלפיה "אם שילמו לו את זה – הוא כנראה שווה את זה", כדי שהשאר יהנהנו בהסכמה.
בהקשר הזה, מומלץ לספורטאי ארצנו לאמץ את הגישה של שאקיל אוניל, שיודע דבר או שניים על המשוואה של זיעה = מיליונים בבנק. האיש שמעולם לא התבייש בסכומים ששולמו לו, התבקש להגיב על החוזה החדש שלו בלייקרס, שהגיע בילט-אין עם כמה ספונסרים שמיד קפצו על העגלה. שאקיל פשוט חייך, רכן למצלמה ואמר, "נמאס לי לשמוע כל הזמן רק על כסף, כסף וכסף. אני רק רוצה לשחק כדורסל, לשתות פפסי ולנעול ריבוק".
