היא רצתה להספיק להגיע להפגנה לפני ההופעה, אבל הבכי של אמיתי דפק את זה. "אני לא רוצה ממ"ד!", הוא צעק, "לא רוצה ממ"ד!". היא שאלה את עצמה אם עשו בחוכמה כשסיפרו לו הבוקר שמחר מגיע המוביל של הממ"ד. חשבו שיתלהב: מהמנוף העצום. מהחדר החדש שיתווסף לבית. ובאמת, בהתחלה נראה היה שהוא נרגש, אבל בערב ההתרגשות כבר הפכה לעצבנות. בדרך כלל היא יודעת להרגיע אותו, אבל היום הייתה קצרת רוח. לא רק בגלל שרצתה להספיק להפגנה נזפה בו, גם בגלל השיח בחצר הקדמית. שיח עתיק של ציפור גן עדן. סבתא שלה שתלה אותו, כשעוד הייתה בחיים, כשזה עוד היה הבית שלה, ומחר הוא הולך להיעקר לטובת משהו אחר שעומד להישתל באדמה הזאת, גוש של בטון מזוין עם דלת שננעלת מבפנים. לא הייתה לה סבלנות לבכי של אמיתי - לא רוצה ממ"ד! - ולא היה לה סבלנות גם לעצמה, לאבל המטופש הזה על השיח, מי בימינו מרשה לעצמו להתאבל על שיח, ובגלל שהייתה חסרת סבלנות ההשכבה התארכה, ועד שהילד סוף-סוף נרדם, במיטה שלהם, כבר היה ברור שלא יספיקו.
יניב לא היה מוטרד. פעם אחת מותר לפספס. בעיקר אם זה יומולדת. והזכיר שמלכתחילה התלבטו אם נכון לדחוס את שני הדברים באותו ערב, כי למי יש כוח להופעה אחרי כיכר החטופים. אולי אמיתי עשה לנו טובה, הוא אמר כשנכנסו לאוטו. איזה יפה את עם השמלה הזאת.
בדרך הם דיברו על נעה ארגמני. כמה טוב שהיא בבית. מה יהיה עם האחרים. הם מצאו חניה בחינם, חמש דקות מהבארבי. עדי ואורן חיכו להם בכניסה עם הכרטיסים. כשניגשו לבר להזמין בירה, יניב אמר שהוא לא שותה. חמש דקות אחר כך הכריז "זהו. לקחתי", והודיע להם, ובעיקר לה, שהרגע בלע את האם-די הראשון שלו. "עכשיו??" "כן", הוא קרן, "עכשיו!" כי זה יום הולדת 43. כי הוא מנסה לעשות את זה איתה כבר שנה והיא כל פעם דוחה את זה. כי נעה בבית.
"אבל המוביל של הממ"ד מגיע על הבוקר"! היא רצתה לצעוק, אבל המירה את הצעקה בקריאה מחויכת, למרות שלא היה גרם של אמת בחיוך שלה. "בנאדם יכול לקבל ממ"ד אם לילה קודם הוא עשה אם-די?" יניב הפנה את השאלה לעדי, היחידה מביניהם שכבר עשתה, ועדי לקחה שלוק מהבירה ואמרה: "יכול, ברור שיכול".
עשרים דקות אחר כך, באמצע שיר מושלם של נגה ארז, יניב הקיא על הרצפה של הבארבי. היה לה לא נעים מכל האנשים שמסביב, והיה לה לא נעים מעדי ואורן, והיא רצתה להרוג את יניב, שלקח אם-די מאחורי הגב שלה, כמו ילד בן 4 שעושה תרגיל לאמא שלו. הילד בן ה-43 הקיא שוב, והיא רצה לברמן ולקחה מלא מפיות וכוס מים, והתחילה לנקות, למרות שהיה ברור שמפיות לא יספיקו. היא נתנה ליניב את המים, וכשראתה את הפנים שלו הבינה שהם צריכים לצאת.
הם ישבו על ספסל ברחוב, מול האולם. היא קיוותה שתהיה אזעקה וכולם ירוצו החוצה. גם נגה ארז תרוץ החוצה. נגה ארז תראה אותה מחזיקה ליניב את הראש כשהוא מקיא, ותיתן לה כרטיס חינם להופעה הבאה שלה.
שעה וחצי אחר כך אורן ועדי יצאו מהברבי ואמרו שהייתה הופעה מעולה. יניב ליטף לעדי את היד. הוא ניסה ללטף גם את היד של אורן. עדי אמרה להם שזה בסדר, ככה זה אם-די, אתה רק רוצה לגעת בכולם. יניב המשיך ללטף את היד של עדי, ושאל את אורן אם הוא יכול לגעת לעדי בציצי. אורן אמר שלא.
כשהגיעו הביתה היא ביקשה מעדי ואורן שישמרו עליו באוטו בזמן שהיא משחררת את הבייביסטר, בכל זאת, ילדה בת חמש עשרה, שלא ינסה ללטף לה את היד. כשהובילה פנימה את יניב גילתה שמבחינתו הלילה רק התחיל. הוא שם 'חרבו דרבו' בספוטיפיי ורקד בסלון כאילו הוא בשטח כינוס של גבעתי. היא אמרה לו להחליש, הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה שאמיתי יתעורר ויראה את אבא שלו ככה. "הבעיה של אנשים היא שהם לא שמחים", יניב אמר, "אם כולם היו עושים אם-די לא היו עוד מלחמות".
היא הלכה לשירותים. ברגע שהתיישבה על האסלה ידעה שזו הייתה טעות: יניב הגביר את הווליום בסלון וצרח את המילים. היא עצרה את הפיפי באמצע, ורצה להחליש. יניב הספיק להוריד את הבגדים ועכשיו עמד ערום על השטיח. כל החודשים האלה שהיא שומרת על אמיתי שלא יראה חדשות, שלא ייחשף למשהו שלא תואם-גיל, ובסוף הוא יתעורר וימצא את אבא שלו ערום בסלון.
"בוא החוצה", היא אמרה ליניב. "נסתכל בכוכבים". הוא בא החוצה. היא נתנה לו ללטף לה את היד, ואז קשרה אותו עם המנעול של האופניים. "אבל זאת היומולדת שלי", הוא מחה, "אפילו שזו מלחמה, מותר לבנאדם לשמוח ביומולדת שלו". "אני פשוט מפחדת שתבהיל את אמיתי עם השמחה שלך". הוא צחק. "מי שלוקח אם-די עם כלבה, שלא יתפלא שהוא מתעורר עם פרעושים". היא קשרה לו את הפה עם הטייץ של הפילאטיס, ווידאה שהוא יכול לנשום דרך האף. הוא נראה כמו העצירים הפלסטינים בתמונות שהיא לא מסתכלת בהן.
"אני אבוא לשחרר אותך בבוקר", היא הבטיחה. "לפני שיגיע הממ"ד".
"אני אוהב אותך". •
