20 שנה למותו של אהוד מנור ז"ל הן סיבה מצוינת להעלות על נס את תרומתו האדירה, ופרויקט של ביצועים מחודשים הוא אחד הכלים החמודים בארסנל המחוות: כך מדגימים את הנצחיות של המקור ומדגישים את השפע של ההווה ולפעמים גם את ההבטחה של העתיד. כל זה בתנאי, כמובן, שהליהוק מעניין ומגוון, שבחירות השירים הולמות ושהביצועים עצמם מתמודדים בכבוד עם המשקל הסגולי של הקלאסיקה (ובמקרים חריגים הם יכולים גם להתעלות עליו).
פרויקט "ברית עולם" של כאן ג' לא מצטיין באף אחד משלושת הקריטריונים, ובחלק מהמקרים הוא גם בקושי עומד בהם. אושר כהן, למשל, הוא הזמר האהוב בישראל (לצד עומר אדם), ולכן ודאי שמקומו בפרויקט, אבל "בשנה הבאה" שלו נשמע כאילו הוקלט בין להיטים, עם עיבוד שאפילו לא מתאמץ לעורר מחשבות חדשות על המנון של אופטימיות בתקופה של קושי. עילי בוטנר והילדים החדשים מאוד נהנים מתנופת ה-Fאנק והדיסקו של "עוד יבוא היום", אבל השירה מטביעה את השיר במיץ פטל. ליהי טולדנו מחוברת בעבותות לגרוב הסקסי של "אמור שלום", רק חבל שההפקה לא עברה רענון נועז יותר, שילך עד הסוף עם אווירת סטודיו 54 בסבנטיז. ואילו אמיר דדון, שיודע לתפוס בגרון, מאכזב ב"ברית עולם". רק לחשוב מה שרית חדד, למשל, הייתה עושה עם השיר, ואיזו משמעות הייתה אם דווקא היא הייתה מבצעת אותו.
לעומת זאת, פול טראנק מפצחים היטב את גרעין הבלוז והנשמה של "בראשית", לא מעט בזכות הקול עתיר המבע של הסולן גל ניסמן. גם עלמה גוב מלאת מסתורין וקסם ב"אם זו אהבה". אבנר גדסי, שהופקד על "אח מילת מפתח", מצליח לגעת גם כשניכר שהוא בהילוך ראשון.
כמכלול, הפרויקט של כאן ג' לא מאיר בזווית חדשה את יצירתו של מנור ולא מספק פרשנות עליו שתיכנס לפנתיאון (או סתם לסדר היום), ומנגד גם לא באמת מנצל את הפלטפורמה כדי לחבר את שיריו האיקוניים למקומות ולז'אנרים בלתי צפויים (מנדט מובהק של שידור ציבורי). טוב שקיים פרויקט שזוכר את מנור, חבל שאין ממש סיבות לזכור את הפרויקט.
