1. ככל שמדברים על חג החירות ועל פסח ועל מבצעים ומתנות, ככה החג מתרחק ממני. האביב דילג מעלינו. כאילו בכוונה. הפרחים שאך פרחו כבר יבשו באדניות. השמש נותנת עבודה, מקפידה לצרוב כאילו כבר יולי, ההייפ וההתרגשות מחזרת החטופים התחלפו באימה של חזרת המלחמה, המכסים מארה"ב ואיומים מאיראן. וקטאר, לא לשכוח את קטאר.
גם השרב הקדים, לא נותן אפילו לרגע ליהנות ממזג אוויר נורמלי. כאילו להזכיר כל רגע ששום דבר לא נורמלי. מספר החטופים החיים פוחת. עוד תמונה דו-ממדית שלא נזכה להכיר. בידי אני מחזיקה את דמותו של יוסף חיים אוחנה, ראיתי אות חיים ממנו בסרטון. יש המכנים את הסרטון "טרור פסיכולוגי", בעיניי זו תזכורת לזה שהם חיים ומצפים שנעזור.
2. בספר שמות פרק ג' מצוטט שגם האל "ראֹה ראיתי את עֳני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נֹגשיו כי ידעתי את מכאֹביו". אפילו אלוהים בעצמו שומע, אבל ממשלת ישראל – לא. החטופים השבים מתחננים בעבור החטופים הנותרים. וליבם של מקבלי ההחלטות הופך קשה יותר.
זה לא מרגיש חג חירות, זה חג עבדות. סבב רביעי וחמישי, הכל רק הולך וגובר. וממשלת ישראל מתעוותת עוד יותר. מתחרשת, אטומה. יחד ננצח על סטרואידים. איך נשיר "עבדים היינו, עתה בני חורין", כשהחורין כה רחוק מאיתנו?
ליל הסדר תמיד היה מרגש. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שואלים הילדים. והתשובה היא שהרבה השתנה. אנשים שחשודים בעבירות הם בני ערובה, ואילו חפים מפשע שנלקחו ממיטותיהם הם "מחיר לגיטימי" למען הניצחון המוחלט. אסור לסרב, אבל אפשר למות ולא להתגייס. אפשר לא לקיים פסיקת בג"ץ. ואפשר לא לדבר עם ראש השב"כ. אז מה נשתנה הלילה הזה? כמעט הכל. ואולי כלום כבר לא נשאר אותו דבר ורק תורנו להשתנות? להפסיק לצפות, להבין, לא להיות מופתעים, לא לחכות לנס, לקחת את גורלנו בידינו.
3. אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות האמנו שיש מי ששומר ומשגיח ומקבל החלטות אחראיות. ובכל הלילות האמנו שהבית הלאומי ישמור על זה שאף יהודי לא יופקר לגורלו לעולם. שלא נצטרך להתחנן בפני מנהיגי העולם על חיינו.
אז מה נשתנה הלילה הזה? הלוואי שאני כבר אשתנה. שלא אכאב, שלא אכעס, שלא אתעצב, שלא אופתע שוב, כאילו לא היו תחתיות מעולם. אני רוצה להשתנות כבר. גם בלילה הזה. להצליח לעצום עיניים ולא לראות את פניהם של אחיי זועקים אליי מן האדמה.