גם בגיל 78 אלטון ג'ון מנסה להמציא את עצמו מחדש. הוא תמיד ידע למצוא את השותפים שיאתגרו אותו, ועכשיו הוא עושה זאת בהצלחה נאה עם ברנדי קרלייל, הזמרת-יוצרת האמריקאית שמטיילת באזורי החיוג שבין קאנטרי, רוק ופופ.
הפעם האחרונה שבה ג'ון שיתף פעולה עם זמרות הייתה באלבום הפוסט-קורונה שלו (The Lockdown Sessions) מ-2021, שהיה מאוד לא אחיד. את האלבום ההוא הובילו שני דואטים עם זמרות, שבמציאות אחרת היו יכולות להיות הנכדות של ג'ון. עם דואה ליפה הוא ביצע את Cold Heart, שהצליח במצעדים, אך בעיקר עורר געגוע לטיפול המבריק שקייט בוש העניקה בשעתו ל-Rocket Man. הדואט הבינוני הזה עוד היה סביר לעומת התאונה שהייתה Always Love You עם ניקי מינאז', שנפתח כמו עוד בלדת פסנתר אלטונית, אך היא חטפה בהמשך מכה ממשאית עמוסה באוטוטיון.
עם קרלייל, ג'ון לא מנסה להתחנף למאזינים הצעירים, אלא לעשות מה ששני מוזיקאים עושים כשהם נכנסים לאולפן – לכתוב ולנגן שירים. לדינמיקה הטובה בין השניים יש להוסיף את ההפקה של אנדרו וואט - האדם הראשון שאליו תתקשרו אם תרצו חיבור עדכני בין פופ לרוק.
השלושה התיישבו – וגם הצליחו ליצור, תוך עשרים יום – את האלבום ?Who Believes In Angels שלאורך כשלושת רבעי שעה נע בין רוק (אפילו כבד), פופ, קצת קאנטרי והרבה אמריקנה. ג'ון מתפקד כאן כפליימייקר מיומן ששולח לקרלייל כדורי עומק שאותם היא לא מחמיצה, כמו למשל בשיר הנושא או ב-Swing for the Fences. ב-Little Richard’s Bible הוא לוקח את הפוקוס וזורח עם פסנתר ההונקי-טונק המרקד שלו, שעדיין מלהיב כמו באלבומיו מתחילת הסבנטיז.
חלק מההנאה מהשירים של ?Who Believes In Angels יש לזקוף לזכות הנגנים שוואט, ג'ון וקרלייל אספו כאן: צ'אד סמית' (ביום-יום המתופף של רד הוט צ'ילי פפרס), ג'וש קלינגהופר (ששירת במשך עשור בלהקה ההיא) ופינו פלדינו (בסיסט-על שניגן בין היתר עם ניין אינץ' ניילס ודיוויד גילמור). ב-The River Man הנהדר ובעוד לא מעט רגעים, הם נשמעים כמו להקה אורגנית ולא כחבורת נגנים שנשכרו רק כדי למלא הוראות.
