דתיה בן דור, שאין כמעט ישראלים שלא גדלו על שירי הילדים פרי עטה, נמנעה מלהיפגש עם מעריציה הקטנים מאז שהחלה המלחמה. "לא היה לי נוח עם זה", היא אומרת. "היום אני מחכה שהמלחמה תיגמר ושנחדש ימינו כקדם. בינתיים ימינו אינם כקדם".
למרות הכל, יש ניסיונות לקיים שגרה. בחול המועד פסח יתקיים בקיבוץ כפר בלום פסטיבל ירון של תיאטרון אורנה פורת להצגות ילדים על שם הצנחן ירון ירושלמי ז"ל, שיהיה אחד הפסטיבלים הראשונים שייערכו בצפון מאז פרוץ המלחמה. בין ההצגות שיועלו בו נמצאת הקלאסיקה של בן דור "מחסן השטוזים של דתיה" בבימוי יאקי מחרז ז"ל, שרצה בהצלחה כבר יותר מ-30 שנה. "הגיע הזמן שהיא תיכנס לספר השיאים של גינס", אומרת בן דור. "היא תמיד ממלאת אולמות. אני באה מדי פעם להצגות כדי להסתכל על הקהל, לא על ההצגה, ונתקלת בתגובות נהדרות של ההורים והילדים. בהצגה משולבים שירים שההורים גדלו עליהם, כמו 'ארץ ישראל שלי', 'אני תמיד נשאר אני' ו'מי שטוב לו ושמח', וההורים אומרים לי, 'תודה על כל מה שכתבת, על האיכות והרמה'. זה לא מובן מאליו. גם הילדים שמחים".
בן דור, שחגגה 80 ביולי האחרון, החלה לכתוב בשנות ה-70 של המאה הקודמת. "הייתי מורה למוזיקה", היא מספרת, "וכשלא מצאתי שירים טובים שמתקשרים עם הילדים, כתבתי כאלה. לפעמים החסך הוא אבי ההמצאה. בהמשך עזבתי את המקומות שלימדתי בהם מוזיקה ועברתי לכתוב לטלוויזיה. התחלתי ב'קישקתא', ובאיזשהו שלב עברתי ל'פרפר נחמד' ול'רחוב סומסום'. לכל תוכנית כתבתי לפחות שיר חדש אחד. אחר כך השירים פרסו כנפיים והתעופפו לכל הכיוונים".
את עדיין כותבת?
"לא. הגעתי לאיזושהי שחיקה".
לגיל יש השפעה על כך?
"80 זה סתם מספר, אל תתרשם מזה. בשנים האחרונות עברתי לעסוק בצילום אמנותי, וכבר קיימתי כמה תערוכות. עם הזמן הבנתי שגם כשאני מצלמת, אני מספרת סיפורים".
