איך שומרים על תקווה בתוך מציאות שקרסה? כיצד ממשיכים לחיות, לפעול וליצור, בצל האובדן? ארבעה ישראלים אמיצים – יונתן שמריז, רעות קרפ, הודא דקסה ואבידע בכר – הגיעו לשתף את סיפורם כיצד הם החליטו לבחור בחיים.
יונתן שמריז, אחיו של אלון שמריז שנחטף לעזה ונהרג בידי אש כוחותינו, בחר להקים את תנועת "קומו" – תנועה לריפוי חברתי. "אני לא אומר שמחר בבוקר יהיה יותר טוב", הוא אומר, "אבל אני פוגש עם מדהים. יש לנו מסע ארוך של תיקון, אבל נירפא". הודא דקסה, אלמנתו של אלוף-משנה אחסאן דקסה ז"ל, שנפל בקרב בג'באליה, מדברת על כאב, מורשת וראיית עולם. "אחסאן חי את חייו בעשייה למען החברה הישראלית כולה – דרוזים ויהודים כאחד", היא משתפת. לצד ההתמודדות האישית עם האובדן, הודא מתמודדת גם כאמא לשני ילדים – עמרי בן 15 ויסמין בת חמש. "כבר באותו רגע הבנתי שכל מילה וכל תגובה שלי תקבע איך הם יחוו את האובדן", היא מספרת. "אני משתדלת להיות עבורם עוגן של יציבות. זה לא קל, אבל בזכות הערכים שהם קיבלו מאיתנו – תרומה, מצוינות, השפעה – הם מצליחים להתמודד. לא בצורה מושלמת, אבל ביחד, עם המשפחה שמסביב ותמיכה מקצועית". רעות קרפ שכלה את אבי ילדיה דביר ז"ל ב–7 באוקטובר. היא לקחה את מתכוני השוקולד שהוא יצר עוד משנות ה-90, והקימה את "קפה עוטף רעים" בתל-אביב. "המקום הזה לא רק מנציח את דביר", היא מסבירה. “הוא גם תומך בעסקים קטנים מהעוטף ומספק עבודה לתושבים מהדרום. עשייה היא הדרך שלי להעניק תקווה".
אבידע בכר, חקלאי מבארי שאיבד את אשתו דנה ובנו כרמל, רואה באדמה ובחקלאות מקור לתקווה מחודשת. "הטבע לא עוצר", הוא מסביר. “אנחנו שותלים אבוקדו, קוצרים תפוחי אדמה. נבנה את בארי מחדש, וילדים עוד ירוצו שם שוב". אך הוא גם מדבר בכאב על שינוי בתפיסתו כלפי עזה: "חשבנו שהם רוצים לחיות כמו שאנחנו רוצים. ב-7 באוקטובר הם הראו אחרת. הפתרון אינו בדו-קיום אלא בהפרדה טריטוריאלית ברורה".
