השעות שקדמו לפגישת נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל בבית הלבן עמדו בסימן המילה "מופע", זכר לביקור הקודם של בנימין נתניהו בוושינגטון ופצצת הטרנספר שהטיל דונלד טראמפ. הזיכרון מאותו מעמד – שהתרחש לפני חודשיים אף על פי שזה מרגיש כמו 300 שנה – חסך למשדרי החדשות והאקטואליה את הצורך להשקיע בפרומו: פשוט מזכירים מה קרה בפרק הקודם. הציבור מסוגל להסיק מסקנות בעצמו: למשל, לא להיקשר רגשית לקדימונים של "חתונה ממבט ראשון", לדוגמה.
באופן אבסורדי, דווקא ההסתמכות המתבקשת על התכונות שהן הכי קרובות לתואר "יציבות" אצל טראמפ – נרקיסיזם, קפריזיות וצורך נרקומני בתשומת לב טלוויזיונית – רוקנה מתוכן את הניסיונות להעריך מה יעמוד במוקד הפגישה וכמובן מה ייצא ממנה בפועל: אם יודעים שבסוף רק טראמפ יודע מה הוא מתכנן ל"מופע", הדיונים שמילאו את שידורי אחר הצהריים והערב המוקדם היו לא יותר מספקולציות חסרות משמעות: איראן? עזה? מכסים? דיפ-סטייט? פרק סיום העונה של "הלוטוס הלבן"? בסוף ממילא טראמפ יכול לצאת למצלמות ולהגיד שהוא החליט לגרש את כל הפלסטינים למאדים וגם להטיל מכס של 250 אחוז על סחורות משם.
אולם בזמן שבמהדורות המתינו שיוגשו לשולחן המתאבנים (ההצהרות בפתח הפגישה), התברר לפתע שהמנה העיקרית (מסיבת העיתונאים) לא תוגש. לא פלא שקרן מרציאנו, שהגישה את מהדורת חדשות 12, נראתה מאוכזבת כשפנתה לירון אברהם בוושינגטון וביקשה ממנו הסברים. לאברהם לא היו כאלה, אבל הוא לפחות מאוד השתדל לשווק את מה שכן נותנים: "אנחנו כן נשמע את שניהם (טראמפ ונתניהו) בחדר הסגלגל, באותו פוטו-אופ מפורסם. בפעם הקודמת זה היה הרבה יותר מפוטו-אופ, זה היה סוג של מסיבת עיתונאים. לא מן הנמנע שזה יהיה כך גם הערב". אולי זה עודד את מנכ"ל קשת: אם כבר הוא נאלץ לא לשדר את "חתונה ממבט ראשון", לפחות שתצא מזה "סוג של מסיבת עיתונאים".
לעומת זאת, בערוץ 14 לא נותנים לשום התפתחות להוריד גשם על מצעד החנופה לנתניהו: המקורב יעקב ברדוגו טען שהפגישה היא "ווין-ווין" ואילו הכתב תמיר מורג טרח לציין שטראמפ יצא לקבל את נתניהו ולא את נשיא צרפת בביקורו האחרון. לפחות הוא לא החמיא לנתניהו על ההישג האמיתי: להצליח להגיע לפגישה מבלי להחליק על שובל הריר שמורג מזיל בכל אשר הוא מלווה אותו.
רק לאחר עשר נפתחה הדלת (אולי גם לה נמאס שירון אברהם גם עוגב עליה וגם מספר בדיחות אבא) ובמשך דקות ארוכות הטלוויזיה הישראלית גילתה שהיא ערוץ חדשות אמריקאי: לא רק שנתניהו כמעט ולא דיבר, אפילו בקושי ראו אותו בפריים. אם כן, היה "מופע": כרגיל, הוא היה שייך לאיש אחד.
