"אני מסתכלת על אופנה ועל לבוש ככלי לראות דרכו את העולם, את החיים, את ההיסטוריה. בגדים מחזיקים מטען הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו חושבים לגביהם. כשאנחנו מלבישים את הבגד במשמעות, יש לו מקום גם במוזיאונים ובתרבות שלנו" – כך אומרת יערה קידר, אוצרת והיסטוריונית של אופנה.
בימים אלה מציגה קידר את "גיבורות", תערוכה מרגשת שמתקיימת במוזיאון העיצוב חולון ועוסקת באופנה ובתקווה במלחמת העולם השנייה. התערוכה מזמינה את המבקרים למסע לא פשוט בזמן, בחזרה אל תקופה של טלטלה עולמית, אל סיפוריהן של נשים בזמנים הקשים מכל, והאופן שבו הבגדים והכסות היו להן לעוגן רגשי. "המטרה שלי היא להראות את הבגד מעבר לטרנדיות ולחלוף הזמן שבו", היא מסבירה, "להגיע אל המשמעות שקיימת בבגדים שאנחנו לובשים, אשר מבטאים הלכי נפש של אנשים לאורך ההיסטוריה. למשל, באפשרות של בגדים לתת תקווה ויכולת להיאחז בחיים ובצלם אנוש גם בתקופות החשוכות ביותר, כמו במלחמת העולם השנייה".
ישר עולה לי לראש היהודים שהופשטו מבגדיהם בשואה.
"נכון, ולכן זה בדיוק העניין. אנחנו יכולים לראות באופנה ובלבוש דבר שהוא חסר חשיבות, אבל ההיסטוריה מראה לנו שהדבר הראשון שעשו כדי למחוק מיהודים את הזהות התבצע באמצעות המראה, אם זה להלביש אותם במדי אסירים, להצמיד להם את הטלאי הצהוב, לגזוז את שערם ובסוף התהליך להפשיט אותם מבגדיהם ולמנוע מהם את האפשרות גם לצלם אנוש וגם לזהות אישית. בעצם לעשות מחיקה קולקטיבית".
התערוכה החזקה והמרגשת של קידר לא עוסקת רק בשואה, אבל היא כוללת גלריה מיוחדת שהוקמה בשיתוף פעולה עם יד ושם, ובה לומדים איך בתוך המחנות, בתנאים הכי קשים, נשים היו מאלתרות שרשראות וחזיות שאותן הסתירו מתחת לבגדים כדי שגם בתוך החושך הכי גדול, תהיה להן תזכורת שהן בנות אנוש.
לתחום של חקר ההיסטוריה דרך אופנה הגיעה קידר לאחר שלמדה עיצוב אופנה בשנקר, והבינה שהיא לא רוצה לעצב בגדים אלא לחקור את התפקיד והחשיבות שלהם בתרבות שלנו ולהסתכל עליהם ממקום עמוק יותר. את התואר השני שלה עשתה בניו-יורק במחקר, אוצרות והיסטוריה של האופנה, ואז עברה להתמחות במכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן במנהטן. השלב הבא היה ליצור תערוכות גם בניו-יורק וגם בארץ, כאשר העבודה הגדולה הראשונה שלה כאן הייתה התערוכה הבלתי נשכחת על השחקנית האיקונית רונית אלקבץ. בעקבותיה הגיעו גם תערוכת "הנשף" – שעסקה באופנה ואסקפיזם, וכן התערוכה המונומנטלית על אלבר אלבז. כל העשייה של קידר מאוד מחובקת על ידי הקהל הישראלי, שגם מגיע להרצאות שלה.
לצד התערוכה על אלקבץ, אני לא שוכחת את ההרצאה שלך על פרידה קאלו.
היא צוחקת. "בכל מה שאני עושה אני מחפשת דרך לספר סיפור שהוא אישי ומלמד, ואפשר לקחת ממנו משהו עמוק. הבגדים הם מבחינתי כלי שעוזר לדבר על נושאים רחבים, כמו מגדר ופוליטיקה והיסטוריה ואהבה, שזה הכי חשוב. נכון שלא כל בגד יכול לספר לנו את כל זה, אבל כשטוענים את המשמעות הזו בתוך הבגד, הוא יכול להכיל בתוכו עולם ומלואו. לכן פריטים שאנחנו רואים במוזיאון עשרות שנים אחרי שנוצרו, כמו הפריטים מיד ושם שהם בני יותר מ-80 שנה, יכולים לספר לנו משהו שאנחנו יכולים לקחת איתנו קדימה. זו לא רק דרך להבין את ההיסטוריה, אלא גם ללמוד ממנה למען הדורות הבאים".
מה למדת שהוא בעינייך הכי חשוב?
"למדתי שזה לא נכון שאין בי פחד כשאני עובדת. מאוד חששתי ליצור תערוכה שעוסקת בנושא כל כך טעון ורחב כמו מלחמת העולם השנייה. ידעתי מההתחלה שאני רוצה ליצור חוויה שהיא בדיוק ההפך ממה שמדמיינים כשחושבים על תערוכה על מלחמה. ההשראה שלי הייתה 'ממזרים חסרי כבוד'. רציתי ליצור עולם שבו כולן גיבורות וכולן מנצחות. עולם שבו גם הפריטים שהגיעו מיד ושם מראים לנו שהנשים הללו היו גיבורות. זה הפוך מהתחושה שבה חיה סבתא שלי, שהתביישה במספר שנצרב על היד שלה. עד היום אני לא מבינה איך היא הסתובבה בעולם עם תחושת בושה ולא עם התחושה שהיא הגיבורה הגדולה בעולם. סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת 15. הרבה שנים רציתי לגעת בנושא הזה למחקר ולא העזתי, כי חלק מהעניין היה שלא אמורים לגעת בזה. אז היה לי את החלום ליצור עולם אלטרנטיבי שבו כל מי שהייתה שם היא גיבורה, ומה שיצא זו חוויה עוצמתית שבאה לידי ביטוי גם בתגובות של הקהל, שהן הכי חזקות שקיבלתי. בנוסף, ליצור תרבות בישראל בזמן מלחמה זו משימה מאוד קשה, גם מבחינת גיוס חסויות וגם בכל הנוגע להגעת מבקרים. היו רגעים שבהחלט הרגשתי שאני פועלת כנגד כל הסיכויים", מודה קידר, אבל מוסיפה שלמדה דבר חשוב נוסף: שהחלומות שלה חזקים מהפחדים.
רק חלום אחד לא ניתן להגשים, החלום שסבתה תבקר בתערוכה: "כל כך הייתי רוצה להיכנס איתה למוזיאון ולהראות לה שהיא גיבורה ולא צריכה להתבייש בקעקוע על היד".
מה יש לך לומר על תופעת קעקועים שנוצרו אחרי 7 באוקטובר?
"ששוב ראינו שהגוף הוא המקום שמביע את מה שקורה לנו בנפש. קעקוע הוא אפשרות להנציח אהובים שהלכו לעולמם וליצור תחושה של חיי נצח", אומרת קידר, ומציינת עניין נוסף שקפץ לה לתודעה מיד לאחר 7 באוקטובר: "בימים הראשונים למלחמה היו בקשות לאסוף בגדים למפונות, והאמירה הייתה 'אל תתרמו סמרטוטים, תתרמו דברים חדשים שירגישו טוב בתוכם'. ביקשו גם להכין לחטופות שחזרו את הבגדים שהן הכי יאהבו ללבוש, את הקוסמטיקה, את מה שמחבר בין הגוף והנפש. וזה מה שניסיתי לומר בהתחלה: כאשר אנחנו נותנים לבגד את המקום הזה אפשר להבין כמה זה משמעותי עבור האנשים שהשתמשו בבגדים הללו גם ברגעים החשוכים ביותר".
