"נולדתי בכפר טיסה צ'גה בהונגריה בשנת 1942, הבן הצעיר במשפחה בת שישה ילדים. אבא שלי עסק בסחר בנוצות ובעורות שקנה מהכפריים בסביבה ומכר לתעשיינים בעיר דברצן. אמא הייתה עקרת בית ועסקה גם בתפירת בגדי ילדים.
"מסיפורים ששמעתי מהאחים שלי, אני יודע שהם למדו בישיבה מחוץ לכפר. שמעתי על המכות שהם ספגו, על ההשפלות האינסופיות והיריקות שעימן נאלצו להתמודד ביום-יום עד שנשלחו למחנה.
2 צפייה בגלריה
("מתוך 130 חברים במשפחה המורחבת נשארנו עשרה". ישראל שקד בביתן הילדים, השבוע | צילום: זיו קורן)
"ב-1943 אבי נלקח לעבודות כפייה, חלה בשחפת ונפטר. הייתי בן שנה במותו, כך שאני לא יכול לזכור אותו. אמא נותרה אלמנה עם שישה ילדים - מהבכורה בגיל 15 עד תינוק בן שנה, אני.
"בהתחלה הגרמנים ריכזו אותנו בגטו בדברצן, שאליו קיבצו יהודים מכל הכפרים מסביב לעיר. היינו שם מספר חודשים, עד שבאחת השבתות עלינו על רכבת בדרך לאושוויץ. בגלל דרישת האוסטרים לידיים עובדות הופנינו לווינה. בווינה שהינו מספר חודשים ואז התחלנו את צעדת המוות לעבר מחנה ההשמדה מאטהאוזן - מחנה ריכוז גדול באוסטריה עילית.
"עד היום חרות בי זיכרון מהסיפורים שסיפרו לי האחים שלי שוב ושוב על כך שכדי שאשרוד את הצעדה הלבישו אותי בכל מה שמצאו ושמו אותי בעגלה מקרטעת, וכך סחבו אותי עד המחנה. ברקע כל הזמן היו מראות של יהודים שסחבו את העגלות עם הגופות למשרפות. למחנה מאטהאוזן הגענו בינואר 1945.
"הייתי פעוט בן 3 כשאושוויץ שוחררה ויהודים הופנו בצעדות מוות ומסעות נוראיים למחנות שטרם שוחררו, בין היתר למאטהאוזן ששוחרר במאי 1945. משם הוצעדנו למחנה גיילנקירכן, ונשארנו שם זמן מה עד שהגיעו האמריקאים, ואז הגרמנים ברחו.
"בגיילנקירכן מצאנו את אח של אבא שלי, אבל הוא נפטר שלושה ימים לפני שהמלחמה הסתיימה. משם שוחררנו ואושפזנו בבסיס חיל אוויר גרמני שהאמריקאים הפכו לבית חולים. טופלנו במשך שלושה חודשים עד שהבראנו ואז התחלנו את המסע חזרה הביתה להונגריה, מסע שנמשך שבועיים. מתוך 130 חברים במשפחה המורחבת נשארנו עשרה. אנחנו שרדנו אמא ושישה ילדים. שרדתי את צעדת המוות למחנה מהונגריה לווינה ומשם למחנה מאטהאוזן. למעשה, אני נחשב לאחד מהשורדים הבודדים שנותרו בחיים מהמחנה.
"כשהגענו לכפר שלנו בהונגריה הבנו שאנחנו לא רצויים. אז הגיעה שמועה שיש ארגון שמארגן עלייה לארץ. תקופה מסוימת היינו בבודפשט, שם הכינו אותנו לעלייה, ומשם הגענו לנמל ביוגוסלביה. חיכו לנו שתי אוניות, ואיתן עלינו לארץ. הבריטים תפסו אותנו והגלו אותנו לקפריסין. היינו שם שנה עד שעלינו לארץ בנובמבר 1947. בארץ עבדתי בחקלאות בקיבוץ הגושרים, שם הכרתי את אשתי קלרה. נולדו לנו שלושה ילדים: אלון צורית ואורי.
"מצעד החיים הוא מסע עוצמתי, מראה את כוחו של העם היהודי ושאסור לשכוח את המקום הארור הזה. זה ניצחון בשבילי להגיע לכאן חי על שתי רגליים. עם ישראל חי!
"שנים רבות, בעיקר בימי עלומיי ואף מעבר לכך, למעשה התעלמתי מכל הקשור בנושא השואה אף שהנני שורד שואה. ככל שבגרתי, ובמיוחד בעשורים האחרונים, גברו בי הצורך וההבנה לתעד את מה שחוויתי בילדותי". n
"האחים שלי סיפרו שכדי שאשרוד, פעוט בן 3, את הצעדה, הלבישו אותי בכל מה שמצאו ושמו אותי בעגלה מקרטעת, וכך סחבו אותי עד המחנה"
