"נולדתי במאי 1935 בעיר סוסנוביץ' בפולין. אבי, משה נפתלי, עבד במסחר בדים והכיר הרבה אנשים. אמי, ברנדלה, הייתה עקרת בית. גרנו בקומה השלישית בבניין ברחוב מודז'יובסקה 35, צמוד לבית של סבא שלי.
"כשמלאו לי ארבע שנים, ב-1 בספטמבר 1939, שמענו את ההפצצות של מטוסי הגרמנים ונכנסנו לבונקר. הגרמנים השתלטו על העיר. מהר מאוד הוכרחו כל הילדים ללכת עם טלאי צהוב על הזרוע. בבניין שגרנו הגרמנים הקימו מפעל לייצור מגפי עור. אבא שלי אפילו עבד שם.
2 צפייה בגלריה
("מאז אפריל 1944 אבא שלי לא חזר יותר לבקר". פליציה וייס בצינוק העינויים בקומת המרתף בבלוק 11 , השבוע | צילום: זיו קורן)
"כשהדברים החלו להסלים, במאי 1942, קיבלנו מכתב להתייצב בגסטפו. אבא החליט שלא נתייצב, ושלח אותנו לדודה שגרה במקום אחר בעיר. הוא עצמו התחבא במפעל למגפיים. בחצות באותו הלילה נכנסו חיילים גרמנים לדירת דודתי, העירו אותנו עם קתות הרובים וצעקו 'ראוס'. כל יהודי הבניין נלקחו לצריף, שם מצאנו את סבי. איבדתי את אמי ואחי והייתי צמודה לדודה שלי ולשש בנותיה.
"למחרת בבוקר הגרמנים התחילו לשחרר חלק מהיהודים, וראיתי את דודתי עם כל בנותיה הולכות לכיוון היציאה. רצתי אחריהן. כשהגענו לשולחן ההרשמה, ידעתי שיגלו שאינני שייכת אליהן, אז ניצלתי הזדמנות וזחלתי לדלת הקרובה בין רגלי האנשים. בכך, למעשה, ניצלו חיי. מאותו יום לא ראיתי את אמא ואת אח שלי.
"הצלחתי להגיע לאבא שלי. האקציות של הגרמנים המשיכו. באחת מהן התחבאנו בחדר במפעל למגפיים בעל קיר כפול, שכוסה בערימת מגפיים. עד שיום אחד הגרמנים אספו את כל יהודי העיר במגרש ספורט ענק ומיינו אותנו – חלק לעבודות בגרמניה, חלק לאושוויץ. אותי ואת אבי שיחררו, כנראה מכיוון שאבא עבד במפעל.
"במארס 1943 הוקם גטו שרודולה, לשם הועברנו עם כל יהודי עירנו. החיים בגטו היו קשים מאוד. ואז, באוגוסט התחילו בחיסול הגטו. אני זוכרת אותי ואת אבא שלי מתחבאים בבונקר עם עוד אישה והילד שלה. בלילות אבא היה יוצא להביא לנו אוכל.
"לילה אחד הצלחנו לברוח מהגטו לעיר בנדין, שם התחבאנו בבית של מכרים של אבא. הוא הסתיר אותי שם במשך שנה וארבעה חודשים. ב-16 בינואר 1944 נסענו ברכבת לעיירה בשם אוכוייץ, שבעה ק"מ מקטוביץ. שם אבא מצא עבורנו מסתור נוסף בבית של משפחת פסל. בדרך לשם אבי אמר לי שאגיד שקוראים לי הלנה בירנצקה, ושאמי נפטרה.
"בבית היו רק שני חדרים ומטבח, כך שבלילות ישנו כמו סרדינים – רגליים, ראש, רגליים, ראש. אבא היה בא לבקר מדי פעם כשבידו תלושי אוכל וכסף.
"אבל מאז אפריל 1944 אבא שלי לא חזר יותר לבקר. הייתי כבר בת תשע. למעשה, מאז לא ראיתי אותו יותר. משפחת פסל טיפלה בי ואני עזרתי להם עם הילדים שלהם. הם, כמובן, לא ידעו שאני יהודייה, והייתי נוהגת ללכת איתם בקביעות לכנסייה. באיזשהו שלב אפילו הטבילו אותי.
"כשהגיעו החיילים הגרמנים לעיירה, גברת פסל החביאה אותי אצל שכנים בקומה רביעית. אני ידעתי שהיא הבינה לבסוף שאני ילדה יהודייה, כי אף אחד לא בא לחפש אחריי או לאסוף אותי. בזכותה שרדתי את השואה. אחרי המלחמה דאגתי שבני הזוג פסל יקבלו אות חסידי אומות העולם על כל מה שעשו עבורי.
"את יום סיום המלחמה לא אשכח לעולם. ב-26 בינואר 1945 שמענו פיצוץ רכבת, והסתבר שהרכבת הכילה מזון לחיילים הגרמנים. הגרמנים שהיו בעיירה נסוגו בן לילה, ואנחנו הסתערנו על האוכל ברכבת. בבוקר שלמחרת הגיעו חיילים רוסים עייפים מאוד. הם בזזו את החנויות, גנבו את כל בקבוקי הוודקה והשעונים שמצאו ואמרו, 'קחו את כל מה שנשאר'.
"ביום השחרור אני זוכרת שירדתי מהשכנים ומשפחת פסל אמרו לי, 'את כבר יכולה לומר שאת יהודייה, כי הרוסים אוהבים יהודים. המלחמה הסתיימה'.
"בפברואר 1947 הגעתי לבית ילדים בעיר חוז'וף. סבלתי ממחלת עור ומכינים. המטפלים ניקו אותי היטב, נתנו לי בגדים ונעליים ושמו אותי לשלושה ימים בחדר בידוד. קיבלתי נעליים חדשות. זה היום שבו, בעצם, התחילו חיי החדשים: בגיל 12 התחלתי סוף-סוף ללמוד. בבית הילדים היו לנו מחנכים נהדרים, אוכל, ספורט, מוזיקה וחוגי מלאכה.
"ב-1 בספטמבר 1948 צירפו אותנו לבית ילדים בעיר ביילסקו. אחד השומרים שם נסע לישראל ובצבא פגש אדם בשם שמשון קוקוטק, וסיפר לו עליי. אחיו של שמשון, טוביה, כתב מכתב לבית הילדים ושאל האם אני בתו של משה נפתלי קוקוטק. סוף-סוף מצאתי משפחה. אלה היו בני דודים של אבי. התחלתי להתכתב איתם, והם מסרו לי כתובת של סבי וארבעת ילדיו – דודיי מצד אבי שהתגוררו בניו-יורק. התכתבתי עם סבי ביידיש ועם דודותיי בפולנית.
"במקביל, התעורר בי הרצון לעלות לארץ-ישראל. עזבתי את בית הילדים בדצמבר 1949 והלכתי לגור עם דודה רישה, שהייתה עבורי כמו אמא. סיימתי תיכון פולני והתקבלתי לטכניון להנדסת בניין, ובסוף שנת 1956 נפתחו גבולות ההגירה ואיפשרו להגר מפולין.
"עליתי ארצה לבד ב-29 באפריל 1957 כי לדודה רישה עדיין לא הגיעו הניירות. בארץ חיכו לי בנמל מכרות של רישה והביאו אותי לבית עולות שהיה ליד אגד הישן בחיפה. מנהלת הבית, גברת מרי הים, לקחה אותי לאולפן וסידרה לי עבודה בסולל בונה. כמה חודשים אחרי התאחדתי שוב עם דודה רישה שהצליחה להגיע לארץ, ובבית העולות הכרתי את דוד וייס שהפך לבעלי. נישאנו ב-23 באוגוסט 1959. נולדו לנו שני בנים, עמוס ורפי. הנישואים לא צלחו, וב-1967 התגרשנו.
"בסולל בונה עבדתי שנים רבות ופרשתי אחרי 34 שנות עבודה כהנדסאית בניין. לאחר פרישתי עבדתי בחברת חשמל עוד כתשע שנים בתפקיד דומה, ואז החלטתי לפרוש סופית ולהתנדב בקופת חולים מכבי בסיוע לגמלאים וקשישים.
"העולם לא למד כלום מהשואה. זה נורא, אני דואגת לנכדים שלנו. כל העולם שונא אותנו, ואנחנו כל הזמן צריכים להילחם על הקיום שלנו".
"העולם לא למד כלום מהשואה. זה נורא, אני דואגת לנכדים שלנו. כל העולם שונא אותנו, ואנחנו כל הזמן צריכים להילחם על הקיום שלנו"
