כחובבת חורף אדוקה, אני יודעת שאפריל בואכה מאי הוא התקופה האחרונה כמעט עבורי לטייל בארץ. טרם פרוץ החמסינים הכבדים והנוף שהופך בהדרגה לצהוב ואביך, בשעה שהאוויר צלול לפרקים, אני מנצלת את השאריות האחרונות של האביב, משכימה קום ויוצאת לצלם.
הביקור האחרון שלי בעיר העתיקה היה במהלך ברכת הכהנים, ימים ספורים טרם פרוץ המלחמה, ומאז נמנעתי. לירושלים דווקא הגעתי, אלא שטיילתי בפאתיה: בעין כרם, בסטף, באבו-גוש, בנחלת שבעה ובהר אדר. לעיר העתיקה חששתי להתקרב, רק הבטתי בשער יפו בגעגוע מתמשך עד שהעת תתאפשר. בשנה שעברה הגיעה העת להצטרף לשבוע הקדוש לנוצרים האורתודוקסים טרם חג הפסחא – חגיגה שאין כמוה לצלמי תרבויות: שפע של טקסים ודמויות ססגוניות שעד כה רק שמעתי עליהם. נראה לי שזה הזמן, חשבתי לעצמי. כמה לילות במלון בצלאל הקטן והמתוק, שתענוג לשוב אליו בכל פעם מחדש: המיקום המעולה, ארוחת הבוקר המשובחת, החדרים הקטנים והיפים וגם המחיר הנוח.
המצלמות ארוזות בתיק הגב, ועם אנחת רווחה של בעל הבית שניצל מאימת השכמה טרם זריחה, יצאנו לירושלים. ארוחת ערב מעולה שבמעולות ב"מונא" שבלב בית האמנים והשכמה לתצפית של יודעי דבר מעל עין כרם ומנזר המוסקוביה. שמש מדויקת האירה את הבצלצלים המוזהבים, ושמיים יפהפיים, קרועי עננים, עיטרו אותה מלמעלה. מאושרות עד הגג המשכנו לארוחת בוקר מפנקת ומשם לשער יפו, הפתח לכל הטוב שהמתין לנו במהלך היומיים הבאים.
נבלנית מקסימה התמקמה בכניסה לשער, מנגנת את "והיא שעמדה", הלחן שמעולם לא היה אקטואלי ומרגש יותר. משם צעדנו אל הרובע הארמני המסוגר במרבית ימות השנה כדי לצפות בטקס הראשון בסדרת הטקסים שעוד נצפה בהם. זו הייתה חוויה מהפנטת ומי שטועם פעם אחת מתמכר ואני מתכוונת להגיע לירושלים גם השנה לטקסים ולאירועים שמתרחשים ממש השבוע.
חג הפסחא של הזרם האורתודוקסי בנצרות נחוג השבוע. שבוע זה הוא השבוע הקדוש שהתחיל אתמול ביום ראשון של הדקלים ומסתיים בראשון שלאחריו, שבו חל חג הפסחא. על פי הברית החדשה, ביום זה קם ישוע לתחייה לאחר צליבתו. ייסורי הצליבה הם הכפרה על האכילה מפרי עץ הדעת, החטא הקדמון, והם מיסודות האמונה בישוע כמשיח.
ימות השבוע הקדוש מנציחים למעשה את המאורעות בימיו האחרונים של ישו. ביום ראשון של הדקלים מציינים את כניסתו של ישו לירושלים ונוהגים לשאת כפות דקלים, כיוון שעל פי המסורת הנוצרית נתקבל ישו בנפנוף כפות תמרים על ידי תושבי העיר. היום יום שני הקדוש, שעל פי המסורת ביום זה טיהר ישו את המקדש. ביום חמישי בישוף שוטף את רגלי המאמינים בעקבות האמונה שישו רחץ את רגלי תלמידיו, ומתקיימת מיסה מיוחדת לזכר הסעודה האחרונה שנערכה ביום זה. ובשישי תתקיים תהלוכת יום שישי הקדוש – שבו על פי המסורת התקיימה צליבת ישו והולכים ב-ויה דולורוזה, "דרך הייסורים", שעבר ישו.
הטקסים פתוחים בדרך כלל לציבור, אבל בעיקר מגיעים יודעי דבר: צלמי תרבויות, מורי דרך, צליינים. אני נוהגת להגיע לירושלים בשבוע הקסום הזה ולהשתתף בחלק מהטקסים המלווים בתהלוכות. במיוחד אני אוהבת את הטקס שמתקיים ביום חמישי, הוא טקס רחיצת כפות הרגליים. הברית החדשה מספרת שלפני הסעודה האחרונה, חגר ישוע מגבת על מותניו, יצק מים על כפות רגליהם של תלמידיו, רחץ אותן ונשק להן. המדובר בטקס שכולו ענווה וצניעות, טקס רחיצת האגו.
לאחר תפילה חרישית המלווה בשירה, פושטים אנשי דת בכירים את גלימותיהם במרכזה של הכנסייה הארמנית, כורעים לרגלי מאמיניהם פשוטי העם ומשחזרים את אותו אקט של רחיצה. פרחי כמורה ניצבים משני צידי הבמה ויוצרים תפאורה מהפנטת למעמד המרשים. קהל המוזמנים צופה מרותק במתרחש, וגם אנחנו שמתעדים אותו מתקשים להישאר שווי נפש. אנחנו עוקבים אחר הדמויות עטויות הגלימות וחבושות המצנפות, ויוצאים בעקבותיהן לתהלוכה ארוכה ומרתקת בין סמטאות הרובע הארמני ששעריו סגורים לקהל הרחב ברוב ימות השנה.
למחרת מתקיימת ברובע הנוצרי תהלוכות יום שישי הטוב. מיצג מהפנט של נזירות מקבל את פני הקהל. לצד סידורי פרחים הן ניצבות בחצי גורן חשופות לשמש היוקדת, ממתינות גם הן לתהלוכות הצפויות. מאמינים החולפים על פניהן בדרכם לכנסיית הקבר קדים מולן, מצטלבים, נושקים לידיהן בהכנעה ונחפזים הלאה. מקצה הסמטה נשמעים לפתע קולות הקוואסים האוחזים במוטות עץ כבדים ותפקידם לפנות את הדרך ולהכריז על בואו של אדם רם מעלה. בני הקהילות השונות מופיעים בקצה סמטת ה-ויה דולורוזה, כל קהילה בתורה. הם חגורים אפודי בד, אוחזים מקלות עץ וצועדים לאורך הרחוב אל כנסיית הקבר. בראשם גבר צעיר, נושא צלב עץ ענק וכבד, והם אחריו ולצדדיו, מושיטים את ידיהם אל הצלב כדי לנשקו.
שעה קלה לאחר מכן מגיעה התהלוכה מהכנסייה היוונית, והיא המרשימה מכולן. בדרך כלל צועדים אלפי מאמינים אחר הצלב, אחוזי אקסטזה, כשהם מתפללים ושרים. בשנה שעברה צעדו אחר הצלב 800 צליינים בתהלוכה מהפנטת. צלבי עץ הורמו אל על, ילדים צעדו לצד הוריהם, נחשול אנושי מתפתל על פני הפתח הצר המוביל לרחבת הכניסה שלפני כנסיית הקבר. עם הכניסה ההתרגשות הגיעה לשיאה, וכך גם קולות הבכי של המאמינים המשחזרים את מסע ייסוריו של הצלוב.
מטרים ספורים מדלת העץ העצומה, המעוטרת בפיתוחים, הם כורעים על פני אבן המשיחה שעליה הונח גופו של הצלוב לאחר שהורד מן הצלב. הם משתטחים על פניה, כורעים ובוכים. חלקם שולפים פריטים שהביאו מארצות מוצאם, מחליקים אותם על פני האבן לספוג את הקדושה ומרטיבים אותה בדמעותיהם. המחזה עוצר נשימה, וסוללות המצלמות שלנו מתקשות, כצפוי, לעמוד במשימה המלווה באור, צל וצבע. לקראת צהריים הכנסייה מתחילה להתרוקן, התהלוכה תמה והמאמינים מתפזרים.
למחרת תצוין כאן שבת האור, אחד משיאיו של השבוע הקדוש. ב-9:00 בבוקר יפתחו הארמנים את דלתות הכנסייה, ובני הקהילות האורתודוקסיות לצד צליינים יזרמו לכנסייה ויתמקמו בכל אגפיה. ב-12:30 תצא תהלוכת הפטריארך היווני ותקיף שלוש פעמים את האדיקולה (היכלית) שבלב כנסיית הקבר, שבה לפי המסורת הנוצרית נקבר ישו. הפטריארך ייכנס לאדיקולה יחד עם הבישוף הארמני, ולאחר תפילה ממושכת תידלק אש בקפלת הקבר, אש הנחשבת קדושה בעיני המאמינים ומסמלת את תחייתו של ישו. אלפי אנשים יאחזו בידיהם נרות כבויים וימתינו שהפטריארך המלווה בכהני דת ייצא מחדר התפילה כשבידיו שני לפידים דולקים שבאמצעותם ידליק את נרותיהם של המאמינים המסמלים את תחייתו של ישו. החלל האפלולי בדרך כלל יואר כמעט באחת בלהבות שייתמרו מעלה. הטקס נחשב לחשוב בטקסי הכנסיות המזרחיות, ועיני חברי כנסיות אלה בעולם כולו נשואות לירושלים באותם רגעים. רצים מיוחדים ייטלו את האש וימהרו איתה למזבחות השונים בכנסיות שבעיר. בעזרת שליחים שיגיעו במטוסים מיוחדים, האש תועבר לבירות רוסיה, יוון, אוקראינה, גיאורגיה ובולגריה. שם היא תילקח למזבח בחגיגות התחייה שיערכו באותו לילה בחצות.
במרחק שעה מתל-אביב שופע עושר תרבותי ומגוון אנושי שאין כמותם בשום מקום אחר. כרטיסי הזיכרון במצלמות אוצרים בתוכם רצף של סצנות הלקוחות מסיפורי אלף לילה ולילה, זהב טהור שמחכה להיחשף מבעד לעדשת המצלמה – ומעבר לה.
למעוניינים: כל המידע על אירועי וטקסי השבוע הקדוש ניתן למצוא במרכז למידע נוצרי: Christian Information Center https://ancillary-proxy.atarimworker.io?url=https%3A%2F%2Fwww.cicts.org%2Fen
טל-זהרה לביא, היא צלמת ולקֶטֶת חוויות.
