לא ממש הכרתי את "מיינקראפט", משחק המחשב המצליח בכל הזמנים, אבל לפי הגרסה הקולנועית שלו מדובר במשחק שחורת על דגלו את ערך היצירתיות, ובו כל משתתף יכול ליצור בעולם הקוביות המרובע את מה שבא לו.
אז למה לעזאזל אני לא מופתע לגלות שהעיבוד ההוליוודי לסנסציה התורנית הוא המוצר הכי תעשייתי, מתבקש ולא יצירתי בנמצא. סיפור המסגרת של "מיינקראפט" נשלף מקטלוג סרטי ילדים ונוער לעוסים, וניכר שבאולפנים החליטו עליו בישיבת ההפקה הראשונה, עם אותה התרגשות של קניית רהיט מאיקאה. העלילה: גיבורנו הוא צעיר חנון, יתום (חייבים יתום, זה מספר 23 בתוכנית הפעולה של דיסני) ויצירתי (לא ברור במה, אבל כל שלוש סצנות פונים אליו ואומרים "וואו, אתה כזה יצירתי") שגר בעיירה משעממת באיידהו על שם "דברים מוזרים" ובריוני בית הספר מתנכלים לו.
יום אחד הוא נכנס דרך פורטל לעולם המיינקראפט הצבעוני והמשוגע, וצריך להבין איך לצאת ממנו. איתו נכנסים אחותו חסרת האישיות, עובדת אפרו-אמריקאית עוד יותר חסרת אישיות (כי חייבים אפרו-אמריקאית בקאסט) והדובדבן בקצפת: השחקן/שרירן ג'ייסון מומואה כ"דמות קורעת" - אלוף של משחקי וידיאו ישנים בעבר ולוזר בהווה, שמסתובב עם וסט ורוד, שיער ארוך ומשקפי שמש בניסיון למצוא מחדש את המוג'ו שלו. בתוך עולם המשחק הם מוצאים בן אדם קצת מטורלל שחי שם שנים (ג'ק בלאק שעושה את אותו תפקיד 20 שנה) כדי שיהיה מי שיסביר להם ולנו את שלל החוקים והמוזרויות בעולם ה"מיינקראפט".
זו עלילה שאולה מאינספור סרטי ילדים ופנטזיה דומים, מ"ג'ומנג'י" על שתי גרסאותיו (בלאק כיכב באחרונה מהן), סאגת הארי פוטר (ילד חנון נכנס לעולם קסום ובכל פעם צריך שיסבירו לו ולנו את הטריקים והשטיקים מסביב), וכמובן האב הקדמון של הז'אנר: "הקוסם מארץ עוץ". למעשה, הבדיחה הקולנועית המוצלחת ביותר כאן היא כשמומואה נכנס לעולם הצבעוני ואומר: "נראה לי שאנחנו לא באיידהו יותר, אנחנו בוויומינג".
מלאכת הבימוי של "מיינקראפט" הופקדה בידי ג'ארד הס, וזה קצת משעשע. הס התחיל את הקריירה כבמאי סופר-עצמאי, בסרט שהפך לקאלט בקרב סטודנטים לקולנוע - הקומדיה המוזרה והחיננית "נפוליאון דינמיט" מ-2004. זה היה מעין סרט בסגנון ווס אנדרסון לעניים, שהופק בפרוטות, על צעירים חנונים מוזרים מעיירה משעממת, והכל הוגש בפריימים צבעוניים וקומיקסיים ועם הרבה הומור יבש ודמויות קצת אוטיסטיות ותלושות. הס הביא לכאן, במפלצת הוליוודית בתקציב של 150 מיליון דולר, קצת מההומור ובעיקר מהצבעוניות שלו. אבל בדיחה סוריאליסטית פה ושם לא הופכת את "מיינקראפט" לסרט מקורי. סתם עוד עיבוד שמרגיש כמו צעצוע פלסטיק תעשייתי לילדים שיוצר בבנגלדש. אולי עם המכסים של טראמפ הוא ייוצר באיידהו.
ובכל זאת, אני שופט את הסרט לכף זכות מסיבות סובייקטיביות ולא לגמרי מקצועיות: הלכתי אליו עם בני בן החמש, והוא ממש נהנה, צחק בכל הנפילות של הדמויות על התחת והתחנן בסוף שאתן לסרט Five Stars! אני נאלץ לחלוק על מבקר הקולנוע הצעיר, אבל המסקנה היא שגם סרט ילדים חמוד ולא חשוב לפסח צריך לדעת לעשות. נחמד, לא יותר.
