ראיתם את הראשון של דקלן רייס מארסנל נגד ריאל מדריד? זו הייתה מסובבת שנתנה נוקאאוט לפיזיקה. ששלחה את אייזק ניוטון לעבור שוב על הנוסחאות שם למעלה. הכדור שוגר, חתך מימין לחומה, יצא מהאצטדיון, פגע בגג פג'ו, הפעיל את האזעקה, המשיך במעופו, יצא מהאטמוספרה, יירט טיל חות'י, נתן קטנה ללוויין רוסי, הנמיך, הפיל לילד ארטיק, חזר לדשא, הביט בלבן של אנצ'לוטי, בלבן של קורטואה, נכנס. והדבר היחיד שאתה חושב עליו זה: למה 41? מי שם 41 על הגב.
ואת הנייח השני של רייס ראיתם? חץ ששוגר לחיבור בספירה של שלוש-שתיים-אחת מרגל של בינה מלאכותית. גם אם היה בועט מנגו מאיה מגג בניין משרדים ליד, זה היה נכנס. ריאל הייתה חסרת אונים. היא לא עשתה שום דבר לא בסדר שהגיע לה להתפרק ככה. מה, היא מכבי חיפה? וזה עוד במשחק שקורטואה היה המצטיין. ומולו אחד עם 41 על הגב.
בסוף היה פה אחד שלא רק ניצח אלופת אירופה, אלא גם שיקף את היופי של המשחק. בשני רגעים של השראה רייס נסק מעל החוקים, ההיגיון, החישובים. מעל הכוכבים הגדולים. מעל הטבע.
מה שזורק אותנו לעוד רגע של מישהו, ערן זהבי משהו, שממעמקי הביצה שלנו נתן גול מעל הטבע. את ההתעופפות נגד מכבי נתניה ראיתם, נכון? יופי. מרהיב, משוגע, וירטואוזי, הכל נכון, רק שכבר ראינו גולים כאלה. אלירן עטר עשה כזה לפני 16 שנה, גם לרשת של נתניה, רק בכפול מרחק. אז מה בעצם עושה את המספרת של זהבי למעל הטבע? הנסיבות.
כשמספר 7 התרומם באוויר, זה לא היה רק נגד כוח הכבידה: זה היה נגד הביולוגיה, הוא בן 37; נגד לאזטיץ', כוכב להיט הנטפליקס "המאמן שייבש אותי"; נגד השתלשלות העונה שבה הפך לשחקן ספסל עם חצי כוח השפעה; ובעיקר נגד חשבון הנפש שעשה עם עצמו, שעדיף היה לו כבר לפרוש בקיץ.
וזה, תודו, לא פחות נס ספורטיבי מלסובב כדור שחותך לאטמוספרה, מפיל טיל חות'י, חוזר כדי לתת נוקאאוט לקורטואה ולניוטון.
