כשסרן שאולי גרינגליק לא גויס ב-7 באוקטובר הוא פנה לחברו הטוב, רס"ן שי שמריז, שהציע לו מיד להצטרף אליו כקשר בפלוגת הנחל הסדירה שעליה פיקד. גרינגליק לא היסס לרגע. גם ככה הוא תמיד קרא לעצמו קפ"ש - "קצין פשוט". ב-26 בדצמבר 2023 שניהם נהרגו כשהכוח שלהם נתקל בחוליית מחבלים בדרג' תופאח שבצפון הרצועה. בני 26 היו במותם.
"שאולי כמעט הכריח את הצבא לגייס אותו", מספרת אמו רותי. "הוא ישב בכלא משום שבאחד האימונים גנבו למחלקה שלו שני כלי נשק. אחרי זה, כשהוא היה בבית, אחד הסמלים איבד מכשיר קשר מוצפן. הוא אמר למג"ד שלו, 'אתה חייב לשפוט אותי ולתת לי עונש'. 'אבל היית בבית', אמר לו המג"ד. 'נכון, אני לא אשם, אבל אני אחראי', הוא ענה. שאולי ישב עשרה ימים בכלא, ובשבילו זה היה אירוע מכונן. אחרי שלושה ימים שהוא הסתובב בהם בכל הארץ כדי לסגור את התיק, הוא פגש את שי וביקש ממנו להצטרף אליו. 'אין לי תפקיד בשבילך למעט קשר מ"פ', אמר לו שי, 'זה לא בשבילך', אבל שאולי לא ויתר".
"כל כך שמחנו שיש ליד שי חבר שהוא גם מפקד שאפשר לסמוך עליו", אומרת דניאלה שמריז, אמו של שי. "בפלוגה היו קוראים להם אבא ואמא".
את גרינגליק כמעט אין מי שלא מכיר מהאודישן המרגש שלו ל"הכוכב הבא". הוא הגיע לשם לבוש במדי צה"ל, שר את "עטלף עיוור" של חנן בן ארי, כבש את לב השופטים והקהל כאחד, אבל ויתר על החלום כדי להילחם. את גדולתו של שמריז, בן דוד מדרגה שנייה של אלון שמריז ז"ל, שנורה בשוגג על ידי כוח צה"ל כשנמלט משבי חמאס, למדו רבים להכיר מהסרטון שתיעד את נאום המוטיבציה שנשא לפני חייליו בתחילת המלחמה. "בכל דור ודור היו את האנשים שקמו ואמרו הנני, אנחנו המגן של העם הזה", אמר לחייליו. "יש לנו היום זכות להיות לוחמים בשעת משבר, בשעת מבחן. החבורה הזאת שעומדת כאן היא המגן של עם ישראל, ומי שיעז לפגוע במדינה שלנו, בעם שלנו, הולך לשלם על זה ובגדול".
בחול המועד פסח יזכו שני החברים הטובים להנצחה בפסטיבל עין גב. בני משפחת גרינגליק, זמרים כולם, יופיעו במופע המרכזי של הפסטיבל בבית גבריאל לצד טובי האמנים, בהם אילנית, ירדנה ארזי, דניאל וייס ושלי ועמרי גליקמן מהתקווה 6. מופע אחר, "הנני", שמופק על ידי חיל החינוך והנוער וייפתח בסרטון המוטיבציה של שי שמריז, מציג שירים שנכתבו במהלך המלחמה על ידי אזרחים, חיילים ומפקדים, שיבוצעו על ידי חיילי הלהקות הצבאיות ותיאטרון צה"ל.
++++++
אנחנו נפגשים בביתה של משפחת גרינגליק ברעננה. דניאלה שמריז, נשואה לשאול ותושבת מרכז שפירא, ורותי גרינגליק, מנחת הורים ויועצת זוגית שנשואה לצביקה, הפכו מאז האסון לחברות טובות עם מטרה משותפת: להנציח את בניהן ולזרוע אחדות בעם המפורר. "צורת החיים שלי, בלי קשר למוות של שי, היא לראות את הטוב", אומרת דניאלה. "אם אני אשקע ואבכה זה רק יאכל לי את הלב. אני לא נותנת לעצמי ליפול, וגיליתי בעצמי כוחות שלא הכרתי קודם. אני רוצה להפיץ את האור של שי. איזה כוחות הוא נתן ללוחמים, להורים שלהם ולכל עם ישראל. הנאום שלו לא היה משהו חד-פעמי. אלה אותם דברים שחברים מספרים עליו בתיכון, במכינה ובצבא".
מה אפיין את שי כמפקד?
דניאלה: "לא הלך לו קל בצבא - ולא רק שם, גם בבני עקיבא, בתיכון, במכינה – אבל הוא לא ויתר. זה מה שעשה אותו חזק ועוצמתי. כשהם כבשו את בניין העירייה בג'באליה, הוא רץ לתיק שלו, לקח את הדגל, וחזר כדי לתלות אותו. אמרו לו, 'עוד עשר דקות אנחנו מפוצצים את הבניין. לא חבל על המאמץ?' אבל זה היה חשוב לו למען רוח הלוחמים והרוח של העם".
רותי: "ביום ששאולי נהרג הוא התקשר אליי בבוקר, ואמר, 'אני פשוט מרחם עליכם. אנחנו פה חזקים, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, אנחנו בטוב, אנחנו מאוחדים, אתם החלשים. אני צריך להוריד מהחולשה שלכם".
יש לכן ביקורת על מה שקורה כאן מאז תחילת המלחמה?
דניאלה: "אני חושבת שלהורים שכולים אין פריבילגיה להגיד הכל. אנחנו לא חושבים שאנחנו מעל כולם כדי לדבר ולבקר. אני לא אוהבת לדבר על פוליטיקה. אף פעם לא אהבתי. מאז 7 באוקטובר אני גם לא רואה טלוויזיה. גם לפני כן לא יכולתי לסבול את כל המריבות והצעקות וחוסר ההקשבה, ועכשיו בכלל. אני רוצה רק אחדות".
רותי: "אנחנו שתיים מתוך הורים רבים שאיבדו את ילדיהם במלחמה, ומתוך 25 אלף הורים שכולים מאז קום המדינה. אין פריבילגיה ל-7 באוקטובר".
דניאלה: "שי אמר בנאום שלו, 'יש לי זכות לפקד על חבורה של גיבורים שמרימים את הראש ואומרים הנני', ואני מרגישה שיש לי זכות להיות אמא של שי. אני ממש גאה בו ובדרך שלו, ואני רוצה להמשיך את זה. אני רוצה שבכל בית ספר ילמדו את הנאום הזה, ושיידעו איזה גיבורים לחמו במלחמה הזאת ובכל המלחמות כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות פה".
++++++
בבית משפחת גרינגליק לא תלויות כמעט תמונות של שאולי. "מיד אחרי ששאולי נפל אמרתי למשפחה, 'פה לא יהיו פינת הנצחה ופינת זיכרון משמעותיות'", אומרת רותי. "אחרי השלושים אמרתי להם, 'אני משאירה כאן תמונה אחת'. התפשרתי על שלוש תמונות".
דניאלה: "בסוף את רוצה להיאחז במשהו. אצלנו הבית מלא תמונות של שי. זה עושה לנו טוב. אנחנו רואים אותו מחייך, מאושר, גאה במה שהוא עשה".
רותי: "אחרי השבעה אנשים עשו סדר בדברים של שאולי. נתנו המון לגמ"ח וחלק הילדים לקחו לעצמם".
מה בחרת לעצמך?
רותי: "הייתה תקופה שהייתי הולכת עם שעון שלו. יש לי סוודר שלו. שאולי לא השאיר יומנים. היו לו פנקסים שבהם כתב דברים".
דניאלה: "לי יש בטלפון המון דברים ששי כתב. יש לי גם סווטשירט שלו מהנח"ל וחולצה מדובדבן".
איך האחים והאחיות מתמודדים עם האובדן?
דניאלה: "לשי יש שתי אחיות. הוא האמצעי. הם היו ביחסים מאוד טובים, והאובדן הזה מאוד קשה גם לאחיות שלו. לאחות הגדולה נולד בן לפני שישה חודשים, וקוראים לו אחיה שי. הבת הקטנה התחתנה עכשיו. יש לנו גם שמחות תוך כדי השנה הזאת. הכל מתערבב ביחד, אבל חייבים להמשיך לחיות. אין ברירה. עשינו חתונה כהלכתה, חתונה שמחה. שי היה איתנו לא רק בחתונה או בחופה, אלא גם כל היום ובכל ההכנות".
רותי: "את אומרת שאין ברירה, ואני חושבת שיש ברירה. אנחנו פשוט בוחרים מה לעשות ואיך להמשיך לחיות. שלושה חודשים אחרי השבעה כבר עלינו לבמה עם מופע שנקרא 'החיים ממשיכים לנגן'. אתה מסתכל איך אתה ממשיך את החיים ומשאיר איתך את מי שכבר לא נמצא. המוזיקה היא כמו מים, היא חודרת את החומות. כששאלו אותנו בדחילו ורחימו, 'אתם יכולים לעשות מופע?' אמרנו כן, והרמנו מופע שהוא לא אזכרה לשאולי. שאולי איתנו על הבמה".
דניאלה: "ההופעה שלהם מדהימה. ראיתי וממש התרגשתי".
++++++
העובדה שאתן דתיות משפיעה על הדרך שבה אתן מתמודדות עם השכול?
רותי: "האמונה שלי לא נפגעה. כשאתה מחזיק בתודעה שיש משהו יותר גדול מהרגע, שיש מנהיג לעולם הזה, גם אם היום אני קצת מרוחקת ממנו, זה עוזר לי להרגיש שאני בידיים טובות, כמה שזה נשמע הזוי".
דניאלה: "ומה עם צדיק ורע לו?"
רותי: "אני לא נכנסת בכלל לחשבונות. אני גם לא מאלו ששואלים למה. זה נורא, אל תתבלבל, ואני מלאת געגועים לשאולי. הגעגוע הוא עצום. היו אלפי אנשים בשבעה וכל מי שנכנס אמר ששאולי היה החבר הכי טוב שלו, שלא לדבר על הבחורות שהיו מאוהבות בו. אני יודעת ששאולי אמר לכולן, 'אני לא מתחייב, אני פרפר'. הוא היה פרפר צבעוני ממש. מישהי אמרה לי בשבעה, 'אנחנו רוצים לעשות הכל כדי להבטיח שהבן שלך לא נפל לשווא'. אמרתי לה, 'לי את אומרת את זה? הרי ברור לי שהוא לא נפל לשווא'".
דניאלה: "גם אני לא מערערת על מותו של שי. מישהו למעלה החליט, ואני שמחה ששי ניתן לנו ל-26.5 שנים. שמחה ונדהמת ממה שהוא הצליח לעשות. הוא כנראה ידע שהחיים שלו יהיו כל כך קצרים והוא מילא אותם. לא ידענו את זה קודם, אבל בבית המדרש הוא קם עוד לפני השיעור הראשון ונשאר לכבות את האור כדי לנצל כל דקה. הוא אהב את החיים. הוא ניסה לצייר, ותוך כדי הצבא קנה חליל אירי כדי ללמוד לנגן. כל אלה שנהרגו הם מיטב הבנים. מה שהעם צריך הוא לקחת את הכוחות שלהם, את האור שלהם, ופשוט להמשיך אותם. ככה העם שלנו יהיה הרבה יותר מאוחד".
האחדות כבר מזמן הולכת ומתפוררת.
רותי: "בתוך הקרבות היא לא מתפוררת ואני מתפללת שזה יחזיק מעמד, למען הילדים שלנו".
שתיהן רוצות לראות את כל החטופים חוזרים. "שי עשה את הכל בשביל להחזיר את החטופים", אומרת דניאלה ורותי מהנהנת בהסכמה. "כולם רוצים שהם יחזרו מיד. השאלה היא איך עושים את זה ובאיזה מחיר".
"אני לא סובלת את התואר אמא שכולה", אומרת רותי. "הוא עושה לי רע, ובעיקר מכניס אותי לטייטל שאני לא רוצה בשום פנים ואופן להיות בו. אני לא רוצה שירחמו עליי. חטפתי מכה, אבל אני לא מסכנה. אני לא אמא שכולה. אני אמא גיבורה, אמא של שאולי, אמא של גיבור ישראל, אמא מתמודדת, וגם דניאלה כזאת".
"את ואני אמהות גאות", אומרת דניאלה, והן מחייכות זו לזו. •
רותי גרינגליק: "ביום ששאולי נהרג הוא התקשר אליי בבוקר, ואמר, 'אני מרחם עליכם. אנחנו פה חזקים, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים, אנחנו בטוב, אנחנו מאוחדים. אתם החלשים'"
דניאלה שמריז: "אני שמחה ששי ניתן לנו ל-26.5 שנים. שמחה ונדהמת ממה שהוא הצליח לעשות. הוא כנראה ידע שהחיים שלו יהיו כל כך קצרים, והוא אהב ומילא אותם"
