דלת האגף המערבי של הבית הלבן נפתחת בפני נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ. הוא יוצא החוצה, אל הרחבה. הוא לובש חליפת עסקים כהה, עניבה אדומה, חולצה לבנה. דלת הרכב הממוגן נפתחת. יוצא מתוכה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. הוא לובש חליפת עסקים כהה, עניבה אדומה, חולצה לבנה. טראמפ רואה מולו טראמפ: אותה חליפה, אותה עניבה, אותה חולצה, נמוך בחצי ראש. כמו דני דה ויטו וארנולד שוורצנגר בסרט "תאומים"; כמו שתי נשים שלבשו אותה שמלה לחתונה. הוא לא אוהב את מה שהוא רואה. מה אתה מטראמפת עליי, הוא רוצה לומר לנתניהו, אבל מתאפק. את הכעס הוא יוציא עליו אחר כך, ליד האח בחדר הסגלגל. נתניהו חטף שם יחס של שש בסולם זלנסקי: אותה כורסה צהובה, אותה ישיבה מאולצת, נזופה, דוממת, על קצה הכיסא, כמו השגריר הטורקי בפגישה עם דני אילון.
כאשר הנשיא אובמה נחת בישראל, במארס 2013, נתניהו קיבל אותו בחליפה זהה לשלו, בחולצה זהה לשלו, בעניבה זהה לשלו בצבע תכלת. כשאובמה הסיר את הז'קט והניח אותו על כתפו, נתניהו הסיר את הז'קט ושם אותו על כתפו. אם תרצו, כמו סמואל ל' ג'קסון וג'ון טרבולטה בסרט "ספרות זולה". נשיאים לא אוהבים כפילים שנושפים בעורפם. לימים אמר אובמה שכאשר נתניהו דיבר איתו, הוא לא היה בטוח מי מהם הוא נשיא ארצות-הברית ומי ראש ממשלת ישראל.
אינני יודע מה הבטיח טראמפ, אם הבטיח, לנתניהו בנושא איראן; אינני יודע מה שוות ההבטחות של נשיא שהגחמות שלו מנהלות אותו. אבל האירוע בוושינגטון יכול ללמד אותנו מה המחיר שמשלם ראש ממשלה על הנחת כל הביצים בסל אחד. נשיא אמריקאי קונבנציונלי היה מבין שראש הממשלה חייב לחזור הביתה עם משהו: אם לא החרגה של ישראל, לפחות מינוי צוות שיבדוק את המספרים; אם לא הסכמה על מהלך צבאי נגד איראן, לפחות הצהרה משותפת לקראת השיחות; אם לא הרחקת טורקיה מסוריה, לפחות הסכמה על חלוקת אזורי השפעה. גם לראש ממשלת ישראל יש בוחרים שצריך לשמח אותם.
אבל טראמפ, ברשעות שמתחזה לנדיבות, בחר להזכיר לנתניהו שישראל מקבלת סיוע מאמריקה בסך ארבעה מיליארד דולר לשנה (היא מקבלת פחות, אבל לטראמפ העובדות לא חשובות). "מזל טוב שיהיה לך", בירך אותו טראמפ, באותו טון מר, סרקסטי, שבו מברכים המקנאים את מי שזכה בפרס הגדול בלוטו.
במקום לרסן את ארדואן, הוא מחבק אותו; במקום להרתיע את איראן, הוא מחזר אחריה. בשיחת הטלפון שקיים עם נתניהו בעודו בבודפשט הוא לא טרח לספר לו שהוא פותח בשיחות עם איראן. נתניהו שמע על כך רק מפי השליח וויטקוף לאחר שהגיע לוושינגטון.
בשביל טראמפ, גם מנהיגים זרים הם משרות אמון. חשבו על האירוניה: נתניהו, שמבקש להפוך את כל המשרות הבכירות במדינה למשרות אמון, מגלה בוושינגטון שהוא במשרת אמון אצל נשיא ארצות-הברית, בלי בג"ץ שמגן עליו. זה התקן, זה המעמד: ציית או לך. טראמפ משתמש בעוצמה הצבאית של ישראל כדי להגיע לעסקה עם טורקיה ועם איראן, אבל ישראל לא מעניינת אותו. היא רק כלי.
נתניהו ממוקד מטרה. המטרה היא להרחיק את איראן מהגרעין. לשיטתו, זה יכול להיעשות במתקפה אווירית, בהשתתפות או בגיבוי אמריקאיים; זה יכול להיעשות בהסכם שתנאיו יוכתבו על ידי ישראל. טראמפ הוא המפתח: בלעדיו שום דבר לא יקרה. לכן החנופה. אבל יש כל כך הרבה חנופה מסביב, שהמחמאות של נתניהו מתקבלות באדישות.
בסרטון וידיאו שדאג לצלם ולהפיץ לאחר הפגישה, נתניהו הציב תנאים להסכם: איראן תפוצץ את פרויקט הגרעין שלה כפי ששליט לוב מועמר קדאפי פירק את שלו ב-2003 מחשש לתקיפה אמריקאית. זוהי דרישה מבורכת אבל לא מעשית: פירוק הפרויקט היה משגה טרגי של קדאפי. האיום בנשק גרעיני יכול היה להציל אותו ואת משטרו כשחוסלו ב-2011. המשטר האיראני למד את הלקח. הוא יעשה כל מה שיוכל כדי להישאר מדינת סף. ההשוואה שעשה נתניהו עם לוב נועדה להזין את הפחדים האיראניים, לחבל במשא ומתן.
סטיב וויטקוף, נאמנו של טראמפ, אמור לנהל במקביל שלושה משאים ומתנים נפרדים, הרי גורל: שחרור החטופים וסיום המלחמה בעזה; סיום המלחמה בין רוסיה לאוקראינה; פירוק הגרעין האיראני. וויטקוף הוא איש נדל"ן מצליח, נמרץ, ללא ניסיון דיפלומטי. אפילו קיסינג'ר היה מתקשה לקחת על עצמו שלוש משימות כאלה, בו-זמנית. וויטקוף יצטרך לתעדף. שחרור החטופים יהיה המשימה הראשונה שתיפול. נתניהו לא יתנגד: פניו לאיראן.
הוא מהמר על פיצוץ במשא ומתן ותקיפה אמריקאית. האם זה יקרה? ספק גדול. האם תקיפה תחסל את האיום הגרעיני? ספק עוד יותר גדול. אבל אם זה יקרה, נתניהו יוכל לומר לבוחריו: עשיתי היסטוריה. תקפתי את איראן, נירמלתי את היחסים עם סעודיה, הצלתי את ישראל, שיניתי את פני המזרח התיכון.
ואז, או אז, טוען מקורב של מקורב מאוד, הוא יעשה עסקת טיעון ויודיע שהוא פורש מהחיים הציבוריים; פורש בשיאו, נערץ ואהוב על כולם. האם זה יקרה? ספק ענק, אם-אם-אמא של הספק.
ציון, הלא תשאל
אילו סילבי קשת, שנפטרה השבוע, הייתה כותבת טור על הדיון בבג"ץ, היא הייתה פותחת בציון אמיר, הפרקליט שייצג את נתניהו ואת ממשלתו. יש לו שיער לבן בוהק, היא הייתה מחדדת, לבן מטאלי. למי בגיל 70 יש שפעת שיער כזאת. פניו שזופים, מזכרת קטנה שהביא מהחופשה האחרונה בריביירה. המילים יוצאות מפיו עם מבטא צרפתי קל, אולי לא ז'אן-פול סארטר אבל בטח ז'אן גאבן. כל עורכי הדין עוטים גלימה שחורה, אבל רק שלו שיק פריזיאן. הוא בא לתת הצגה: יידעו השופטים, יידעו העותרים, יידע העם מי כוכב ההצגה הכי טובה בעיר – לא נתניהו; לא רונן בר; לא יצחק עמית. אני, ציון אמיר.
את הגברים שיושבים לצידו, נציגי העותרים, הוא מזכיר בשמות המשפחה שלהם. עד שהוא מגיע לאישה היחידה. "דפנה", הוא קורא לה. המחווה השוביניסטית מקפיצה את השופטת דפנה ברק-ארז. עו"ד הולץ-לכנר, היא מתקנת. אמיר מתלבט בקול: לֶכנר או לָכנר?
אין בור משפטי וציבורי שהוא לא נפל לתוכו. אחד המשפטנים המעורבים בתיק אמר לי בתום הדיון: עשר שעות דיברו ודיברו. עשר דקות הכריעו – עשר הדקות שבהן הסביר אמיר מדוע זה לגמרי בסדר שראש ממשלה דורש מראש שב"כ להפעיל את האמצעים של הארגון שלו כלפי טייסים שמאיימים להפסיק להתנדב. "אני בהלם", הגיב הנשיא עמית. השופט סולברג והשופטת ברק-ארז הזדקפו בכיסאותיהם, ברק-ארז בזעזוע, סולברג בפנים חתומים. זה היה הרגע שבו הם הפנימו שמדובר בשבירת כלים. ההתפרעות של שני חברי כנסת מהקואליציה באולם וההתפרעות של הביביסטים בחוץ תרמו את שלהן. נתניהו הפסיד בקרב הזה. אולי רצה להפסיד, אבל לא כך.
מבחינה משפטית זה היה תיק קל, כמעט מובן מאליו. לממשלה יש סמכות מלאה לפטר ראש שב"כ, אבל היא חייבת לעשות את זה לפי הספר, בהליך סדור, נקי משיקולים זרים. הכל כתוב בספרי המשפט המינהלי, הכל ידוע. הממשלה בחרה לקצר פינות, קצת בגלל אילוצים, קצת בגלל קשיים בהבנת הנקרא, הרבה בגלל לוחמנות לשמה.
שופטי בג"ץ הציעו לצדדים לקיים מגעים על מנת להגיע לפשרה. אם לא יגיעו להסכם עד 20 באפריל, הדיון יחזור אליהם. זה נשמע פשוט אבל מאוד מורכב. עד אתמול בבוקר לא נודע על מגעים. בסוף מישהו ישלח ווטסאפ למישהו, אבל בשורות גדולות לא יהיו בו. אפשר להתפשר על הלו"ז, אמר לי אחד המעורבים. אי-אפשר להתפשר על העיקרון: התפקידים הבכירים בשירות המדינה לא יהיו משרות אמון; המכהנים בהם לא יהיו משרתים אישיים של הדרג הפוליטי. פיטורי בר כמשל, כתקדים. החלטת בג"ץ כציווי, כמסר.
המסר מיועד לרמטכ"ל, שמבצר את מעמד צה"ל מול ההשתלחויות של השר כ"ץ; הוא מיועד למפכ"ל דני לוי, שמונה על תקן של בובת בן גביר. ההתבטאות שלו השבוע, מול בן גביר, מלמדת שייתכן שהוא מתחיל להבין מה באמת נדרש ממנו כמפכ"ל.
השופטים פנו אל שני צדדים: הממשלה שמיוצגת על ידי עורכי דין פרטיים, והממשלה שמיוצגת על ידי היועצת המשפטית לממשלה. הממשלה האחת מחפשת מסלול מהיר לפיטורי ראש השב"כ, למען יראו וייראו; הממשלה האחרת מחפשת מסלול איטי, לפי הספר. אליהם מצטרף צד שלישי: ראש השב"כ רונן בר. הוא יכול להודיע על מועד פרישה קרוב. בכך יפטור את הממשלה, את הפרקליטות ואת השופטים ממשבר חוקתי. לחלופין, הוא יכול לקבוע אבן דרך לפרישתו: סיום חקירת קטארגייט, למשל. או, פשוט, לעקוב אחר הקרב מהיציע. מה שאמור לעמוד בפניו הוא קודם כל טובת הארגון. למיטב ידיעתי, הוא לא הגיע להחלטה.
היועצת המשפטית לממשלה, הבאה בתור לפיטורים, אמורה לנהל משא ומתן על הליכי הפיטורים של ראש השב"כ עם מזכיר הממשלה יוסי פוקס, שמועמד לרשת אותה. זה לא ניגוד עניינים: זה קרקס.
ההערכה בפרקליטות היא שהפרישה של בר נדחית לשבועות רבים, אולי לחודשים. במונחים פוליטיים זהו ניצחון חד-משמעי לבר ולפרקליטות. במונחים מעשיים זה מאוד מאתגר: איך יכול ראש שב"כ לעבוד תחת ראש ממשלה כשלשכת ראש הממשלה מוציאה הודעות שמאשימות אותו בבגידה, בשקרים ובשחיתות. קטאר היא סיפור מורכב, אמר נתניהו באחד הסרטונים שלו. קטאר היא סיפור מורכב כשמדובר בכספים שקיבל ממנה, לכאורה, היועץ שלו יונתן אוריך. היא איננה סיפור מורכב כשמדובר ברונן בר, שקיבל מקטאר כרטיס VIP למשחק כדורגל.
קם להושיע
יש דרך סלולה, עורך-דינית, לתאר את מהלכיו המשפטיים של נתניהו: האיש עומד לדין פלילי. זכותו לעשות כל מה שהוא יכול כדי לצאת מזה. ויש דרך אחרת, ציבורית, שאומרת: לראש ממשלה יש חובות. הוא לא יכול לשקר, לתעתע, להסית. הוא לא יכול להשתמש בכלים שנתנה בידיו המדינה לשירותו הפרטי.
הדיאלוג שמתנהל בינו לבין אוריך הוא דוגמה טובה. העובדה ששניהם משתמשים בשירותיו של עורך דין אחד, עמית חדד (וכך גם השותף ישראל איינהורן, שמצא מקלט בסרביה), נוחה להפליא. אולי השירות המשותף של חדד עונה לדרישות האתיקה של לשכת עורכי הדין, אולי הוא משרת את האינטרסים המיידיים של שלושת הלקוחות, אבל ספק אם הוא משרת את האינטרס הציבורי. בהארכות המעצר מתייצבים כל אנשי הלשכה בבית המשפט, להפגנת תמיכה. זה נראה כמו מאפיה ונשמע כמו מאפיה.
אוריך נחשד בהדלפת מסמך מהקבינט בשירות קטאר. נתניהו קם להושיע: אני הוריתי להדליף את המסמך. ואז מתברר, לפי חשיפה של דנה ויס, שבעדותו במשטרה נתניהו לא סיפר שהדליף את המסמך. ולמה דרך אוריך? לפי החוק, הוא לא אמור לגעת במסמכים מסווגים. מדוע חשוב כל כך לנתניהו למנוע מאוריך לדבר?
עו"ד הולץ-לכנר החליטה בעקבות הדיון בבג"ץ, הגילויים על דרישות בלתי חוקיות מראשי השירות בעבר ובהווה וההשתלשלות של פרשת קטארגייט, לשוב ולהעלות את הדרישה לנבצרות. גם אם אין לדרישה הזאת סיכוי כרגע, אפשר להבין אותה.
נביאים בעירם
ב-30 בדצמבר 2001, לפני 24 שנים, התכנסה ועדה משותפת של ועדת החוץ והביטחון ו-ועדת החוקה של הכנסת לנסח את חוק השב"כ. ראש הממשלה היה אריאל שרון. הממשלה הייתה ממשלת אחדות. הדיון היה סודי ביותר. הוא גם היה ענייני ותרבותי: היו זמנים.
במהלך הדיון בבג"ץ ביום שלישי קרא נשיא העליון יצחק עמית קטע קצר מתוך פרוטוקול הדיון. הקטע מתחנן להרחבה.
יוסי, אחד מבכירי השב"כ (שמו המלא מחוק), הציג מצב היפותטי. "ראש שירות עושה חקירה מיוחדת, בעלת רגישות פוליטית. הממשלה לא מעוניינת שימשיך בה ומחליטה על פיטוריו. לפי החוק מותר לה לעשות את זה. אני חושב שזה מחליש את מעמדו של ראש השירות בצורה מוגזמת ובעצם יוצר תלות של ראש השירות בראש הממשלה".
ח"כ יוסף לפיד (שינוי) התערב. "לא ייתכן שלממשלת ישראל לא תהיה סמכות לפטר ראש שב"כ", אמר.
"יוסי העלה סוגיה מאוד רצינית", התעקש שאול יהלום (מפד"ל). "מחר יכולה להתרחש בישראל פרשת ווטרגייט. ראש הממשלה יורה לראש השב"כ להאזין למה שקורה במשרדים אחרים. ראש השב"כ יסרב מתוך יושר, אבל הוא יידע שבזה הוא מסיים את כהונתו. לכן אומר יוסי, אל תעמיד אותו בניסיון. מה גם שיש חשש שייכנס ראש שב"כ אחר שיבצע את הוראות ראש הממשלה".
ניבאו ולא ידעו מה ניבאו: צריך רק להחליף את ווטרגייט בקטארגייט.
ליל אי–סדר
ערב פסח מחר, ואנשים ילבשו חג ויאחלו זה לזה חג שמח ויקראו על נפלאותיו של הקדוש ברוך הוא, וישירו, ויאכלו. אבל החג לא באמת שמח. החירות לא באמת חירות. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור, לכאורה בשביל הילדים, בעצם בשביל עצמנו. אנחנו מדקלמים את הדקלומים ושרים את השירים כדי להדחיק את הצער.
אני יכול להבין מה אנחנו עושים בלבנון; אני יכול להבין מה אנחנו עושים בסוריה. אני לא יכול להבין מה אנחנו עושים בעזה, למען איזו מטרה אנחנו מוותרים על הסיכוי להחזיר הביתה עוד חטופים, אולי את כל החטופים. 980 אנשי צוות אוויר, רובם אחרי שירות, מיעוטם בשירות מילואים בהתנדבות, ניסחו עצומה שקוראת להפסיק את הלחימה ולהגיע להסכם שיחזיר את החטופים. מפקד חיל האוויר תומר בר קרא את ההנהגה שלהם לשיחה. אל תדאגו, אמר. אנחנו נדאג שהחטופים לא ייפגעו. לא נהרוג אותם.
חמאס יהרוג אותם, אמר גיא פורן, מיוזמי העצומה.
הרמטכ"ל אייל זמיר נכנס לפגישה. אתם צריכים לעזור לתומר, אמר להם. חיל האוויר עושה בעזה עבודה מעולה. יש תוצאות לעבודה שלנו – היא תחזיר את חמאס למשא ומתן. החשש האמיתי שריחף מעל הפגישה היה מפני זעזוע פנימי בצבא, ובחיל האוויר במיוחד. רק לא לטלטל את הספינה.
אבל הספינה מיטלטלת והזמן דוחק. נקצר את המפגש המשפחתי השנה ונלך אל כיכר החטופים. סדר הוא לא סדר בלעדיהם.
