כשהנשיא האמריקאי אמר מה שאמר בחדר הסגלגל על המו"מ עם איראן, נשמע מאחור אחד מאנשי הממשל פולט: My God. הוא כנראה לא הופתע מהמגעים הצפויים, אלא מהחלטת הנשיא לחשוף אותם לצד בנימין נתניהו. גם בישראל הופתעו; חתיכת אפיקומן, אמר לי שר אחד.
מחר אמורות להתחיל השיחות בין ארצות-הברית לאיראן בעומאן. אלה שיחות גורליות. הן עשויות להביא לתקיפה ישראלית באיראן, להסכם שימנע מלחמה – או להסכם שיוביל למלחמה גדולה הרבה יותר. לקראת המגעים, הנשיא דונלד טראמפ ציחצח את האיומים המסורתיים של אמריקה. לצידו של ראש הממשלה נתניהו הוא הבטיח כי אם איראן לא תגיע להסכם, היא תהיה "בסכנה גדולה". שלשום החריף את המסר, והצהיר כי תיתכן תקיפה צבאית, כזו שתובל בידי ישראל. ואז מיהר להבהיר: "אף אחד לא מוביל אותנו. אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים לעשות".
5 צפייה בגלריה
(טראמפ ונתניהו בחדר הסגלגל. כשהנשיא דיבר על המו"מ עם איראן נשמע אחד מאנשי הממשל פולט: My God | צילום: Getty Images/Kevin Dietsch)
זו לא הייתה כותרת שעניינה את התקשורת האמריקאית. ביום שבו אמר את הדברים, השעה הממשל את המכסים הגלובליים הדרקוניים שהטיל על כל המדינות, מלבד מעל סין. וול סטריט חגגה. זה הזכיר משהו שפרשן אמריקאי כתב על כהונתו הראשונה של טראמפ: כל משבריו נוצרו בידי הממשל. עד שהגיעה הקורונה. זה היה משבר עולמי ותקדימי שלא נגרם בגלל הממשל, ולא היה קל לפתור בכלל. המגפה הובילה לתבוסה בבחירות – זו שאנשי טראמפ אומרים שלא התרחשה כלל.
הטלת המכסים הייתה צעד שטילטל את כלכלת העולם, עורר תמיהה וזעם בקרב כלכלנים, וזכה לתמיכה ללא עוררין מאנשי הנשיא. בעיניי, השעיית המכסים הייתה צפויה מאוד. טראמפ הוא שורד סתגלן, לא אידיאולוג נוקשה ושביר. לא סמוטריץ', אלא נתניהו. יש לו חוש יוצא דופן להבנת הבייס; הוא מעולם לא פנה נגדו. הבייס שונא מסים, רוצה מחירים נמוכים ומושקע בבורסה. המכסים פועלים נגד כל הרצונות הללו.
מה הקשר לאיראן?
המורשת היסודית והעקבית של טראמפ היא ההתנגדות ל"מלחמות זרות". עושה רושם שהאיראנים בונים על המורשת הזו. כהרגלם, כהרגלו של "ציר ההתנגדות" ז"ל, הם מהמרים שלא יותקפו. שטראמפ לא ירצה להסתבך במלחמה שיכולה לאיים על מחירי הנפט. זו תמיד הבעיה עם טהרן: היא נושאת ונותנת מצוינת, עיקשת. כל הקלישאות על האיראנים נכונות. אך הרפובליקה האיסלאמית מתקשה להבין את השפה של המערב, גבולותיו. מי שמהמר על אידיאולוגיה נוקשה של טראמפ, נגד תקיפה צבאית, או להבדיל נגד הסכם, לא מבין עם מי יש לו עסק. ההחלטה בידיו, לחלוטין. אם יגיד שהביא הסכם ובכך נמנעה מלחמה, גם אם האותיות הקטנות יותירו יכולת גרעינית ניכרת בידי איראן, כמעט אפס רפובליקנים יקומו נגדו. אם יודיע שלא הייתה ברירה אלא לתקוף, יאמינו לו. לא נביא בעירו, אלא מלך.
יש עוד מסקנה מפרשת המכסים (שלא תמה, צריך להדגיש), שעשויה להטריד את ישראל: הכלכלה היא השיקול העליון. מי שישכנע את הנשיא שתקיפה באיראן, של ישראל או ארה"ב, תגרור קפיצה דרמטית ואסונית במחירי הנפט – יכול לשכנע אותו לרדת מכל פעולה מלחמתית נגד איראן.
ולכן, עם ובלי קשר, החרדה במערכת הביטחון היא מהסכם שיהיה חלש מה-JCPOA. זהו הסכם הגרעין שברק אובמה הביא וטראמפ חיסל – נאמן להבטחת הבחירות שלו. "אסור שהסכם חדש יהיה בלוף", אומר בכיר במערכת הביטחון, "בטח שלא פחות מהסכם הגרעין הקודם. או שהמלחמה הבאה איתם תהיה קשה יותר".
בבית הלבן מבטיחים שזה לא יקרה. הסכם אפקטיבי – כזה שיכלול התייחסות גם לתוכנית הבליסטית, ואולי למעורבותה האזורית של איראן – הוא הכרחי, סבור היועץ לביטחון לאומי מייק וולץ. וולץ הוא האיש המעמיק ביותר בממשל ביחס לאיראן.
עמידה על הנקודות הללו תוביל – להערכת גורמי מודיעין בישראל – לקריסת המגעים עם איראן. הם חוששים שהאמריקאים יתפשרו על סוגיות חשובות.
השעון דופק. מנגנון הסנקציות האוטומטיות, ה-Snapback יפוג ב-18 באוקטובר. המנגנון מאפשר לכל אחת מהמדינות שחתמו על הסכם הגרעין להשיב מיד את הסנקציות על איראן, וכל שאר החברות חייבות לציית. ארה"ב של טראמפ פרשה מההסכם. לתפיסתה, עדיין יש בידיה הכוח להשיב את הסנקציות. יהיו ויכוחים על כך. בקיצור, הדד-ליין איננו אוקטובר. הוא כנראה יולי.
יש הרבה כדורים באוויר. רק אחד מהם הוא איראן. כדור אחר הוא ההאזנה הדרוכה בבית הלבן למדינות הערביות באזור ביחס לעזה. בקרוב ייצא הנשיא לביקור בסעודיה ובקטאר. מדינות ערביות מנהלות עם הבית הלבן מגעים ארוכים על עתיד רצועת עזה וסיום המלחמה. כאשר נשאל על החזון של הגירת פלסטינים מרצון, בנוכחות נתניהו, עשה טראמפ דבר נדיר: הוא הפנה בתחילה את השאלה לנתניהו. רק לאחר מכן טראמפ דיבר על החזון שלו, "הרבה אנשים אוהבים את הרעיון שלי", אך הוסיף שיש "רעיונות אחרים שאני גם אוהב" (Other concepts I like too) מה שאני לא אוהב הוא את המצב הנוכחי". אלה מילים חשובות. עד כמה שידיעתי משגת, הקונספטים האחרים הם כולם של המדינות הערביות.
גורמים דיפלומטיים אומרים כי הממשל שוקל תוכנית לסיום המלחמה, שתכלול את השבת החטופים וממשל שאיננו חמאס בעזה. שתוכנית כזו תהיה הצעד הראשון לקראת נורמליזציה אזורית. נורמליזציה איננה יכולה להתרחש לפני שהמלחמה ברצועת עזה נגמרת. זה מצטרף לדיווח של איתמר אייכנר, הפרשן המדיני של "ידיעות אחרונות" השבוע, שציטט אמירות מפי בכירים בממשל למשפחות החטופים, ולפיהן טראמפ עמל על הסכם כולל. בכירים ישראלים טענו באוזניי כי אין להם כל אינדיקציה לכוונת הממשל להגביל את משך המלחמה בעזה; הם הפנו להצהרות הפומביות של טראמפ, שבהן העניק לנתניהו גיבוי מוחלט סביב עזה והמגעים לעסקה חדשה.
אם יש הצעה מתגבשת על השולחן, הבית הלבן ירצה לקבל את ההערות של ישראל, וגם לנסות להבין כיצד לשכנע את הישראלים, מעבר לנתניהו. האם ראש הממשלה שמע בחדר הסגלגל רעיונות כאלה? האם החדשות הרעות שקיבל על איראן הצטרפו לחדשות מטרידות נוספות עבורו? שאלתי גורמים אמריקאיים. הם לא הגיבו. שאלתי את לשכת ראש הממשלה אם הנשיא האמריקאי הציג לראש הממשלה מתווה לסיום המלחמה. דוברו השיב: "לא היה ולא נברא".
מגן ולא ייספר / הקרקס שהופיע השבוע בבית המשפט העליון היה מכוון ומוכוון מגבוה. יתרונו הגדול של ביהמ"ש הוא ריחוקו מפוליטיקה ומעימותים תגרניים. מהדרך היומיומית שהכנסת משפילה את עצמה עם טלי גוטליבים למיניהם. אלה שהובילו אותה לתחתית החבית מבחינת אמון הציבור.
אך הנה הסטארט-אפ: להביא את גוטליב לשופטים. ליצנים הופכים כל זירה לקרקס. דוק הדין נשטף עם הקבס.
למרות צו הביניים של בג"ץ, הדילמה של ראש השב"כ רונן בר מתחדדת. הוא ממילא הודיע שיסיים את תפקידו מוקדם, בשל אחריותו על 7 באוקטובר. במצב כזה, ביהמ"ש (ובעיקר השופט סולברג) מנסה להימנע מפסיקה, לדחוק אל עבר הפשרה של תאריך מוסכם לפרישה. אך תאריך כזה איננו הנקודה. בר איננו נאחז בקרנות המזבח. הוא מנסה להציל את המזבח. הוא רוצה לוודא שהליך פיטורים חפוז ושרירותי שכזה יהפוך לבלתי אפשרי, מחשש שראשי שב"כ ייהפכו לסמרטוטי רצפה של השלטון.
אם בר יסכים לעזוב ללא פסיקה, נניח בספטמבר, תישאל השאלה האם הצליח לקבוע את התקדים הדרוש שמגן על עצמאות השב"כ. התשובה היא כנראה לא. אך גם להישארותו יש מחיר. בתוך השירות יש גורמים – לא כאלה שמשרתים את הממשלה – שנבהלים מהנזק שנגרם לארגון כתוצאה מההתקפות הבלתי פוסקות ומהשחיקה במעמדו. הם גם אומרים: לא אלמן ישראל. נדע לסרב להוראות בלתי חוקיות, כמו זו שיורם כהן קיבל בשעתו, לפי התצהיר שהגיש – לפסול לנפתלי בנט סיווג ביטחוני על סמך עלילה.
ובעיקר, הנה המחיר: נניח שבג"ץ יאמר לממשלה שפיטוריו פסולים לגמרי. הטענה תהיה, קרוב לוודאי, ההליך (החפוז ונטול הראיות). וגם חקירת קטארגייט. במצב כזה, נתניהו יצטרך להחליט וסביר להניח שהממשלה תנסה שוב – הפעם בהליך תקין, דרך ועדת גרוניס. גם חקירת קטארגייט לא מתרחשת עוד במישור השב"כי בעיקר. אם בר יודח – הפעם לכאורה כדין – המסר למי שיבוא אחריו יהיה אותו מסר.
יש פתרון לפלונטר – מינוי של אחד מסגניו בהווה או לשעבר. אפשר להניח שאם בר היה יודע בוודאות שאחד מאלה ימונה, הוא היה מגיע לתאריך מוסכם – ביודעו ששב"כ בידיים טובות, על אף שאלה אנשים שונים לגמרי ממנו, בהתנהלותם ובדעותיהם. האם נתניהו מוכן לכך? אין לדעת. בתחילת הליכי ההדחה תידרך נתניהו שהוא שוקל את סגניו של בר, כדי להשקיט ולהרדים. לאחר מכן הוא "גילה" שמ' היה בשירות במהלך 7 באוקטובר – הלם! – ולכן תידרך שוב שכנראה לא ימונה בשל כך.
זמן, זמן הוא המהות. ישראל יכולה לנסות להוביל לעסקה כוללת ולהחזיר את החטופים, ורק אז לטפל בחמאס. זה מהלך שיכול לקחת שנה וחצי או יותר. חמאס ינסה לעכב את השבת החטופים ולאבטח את שלטונו; יהיה צריך לתכנן את השלטון החדש, לשלב את המדינות הערביות; לאסוף נשק ועוד ועוד. הבחירות הן לפני כן – והן התאריך הקובע בעולם של ביבי. הן הערך הקובע.
רונן בר מוכן ורוצה לפרוש. אך הוא, וכל שומרי הסף בישראל, חשים שהדמוקרטיה מתכרסמת. הבחירות אמורות להיות באוקטובר שנה הבאה. דמיינו לעצמכם ראש שב"כ שמשרת את הקואליציה ומצליח לפגוע במפלגות הערביות, באופן שיוריד אחוזי הצבעה. אחרי התצהיר של יורם כהן, ברור שזה אפשרי.
בר עושה דבר ראוי ואמיץ. בדמוקרטיה נאבקת, אין טעם במשרתי ציבור המתפטרים במחאה או פורשים פרישה מוקדמת. דילן תומס כתב: "אל תלך בְּרוֹךְ אל הלילה הטוב השחור" ודרש "זְעַם, זְעַם אל מול גסיסת האור". כך צריכים לעשות גם משרתי ציבור העומדים בפני הדחות פוליטיות. הרי המשטר העולה לא ייקח ללב ויתחנן שיישארו. הוא יצהל מול החיסול העצמי, ויפנה למנות את נאמניו. זה היה התסריט שנכתב עבור רונן בר. אנשי נתניהו מתפוצצים עליו, גם באולם ביהמ"ש, כי הוא מסרב לציית.
5 צפייה בגלריה
פרידמן. "צריך שכל משרדי הממשלה יבינו שזו משימת הדור שלנו, לא רק של תקומה" | צילום: דנה קופל
מלחמת התקומה / בסוף המצגת של מינהלת תקומה על שיקום עוטף עזה מופיע פסוק: "כי כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". הפסוק מירמיהו יפה, אבל לא יכולתי להימנע מלחשוב על הקיבוצניקים שאני מכיר בעוטף. זה לא שהם שונאי תנ"ך, אבל יש לחלקם אלרגיה אם המדינה עושה בו שימוש. כולנו גילינו שהשמועות על קשיחותם ועמידותם נכונות. אבל יש להם גם אוזן רגישה להבטחות. כל תושבי העוטף – בשדרות, במושבים ובקיבוצים – שבעו הבטחות. אכזבתם נקנתה בדמים רבים.
אל הזירה הזו הגיע אביעד פרידמן, ראש מינהלת תקומה. קשה לדמיין עובד מדינה יותר מיומן ממנו; קורותיו יכולות לפרנס בקלות כמה ביוגרפיות, מלשכת הקשר נתיב, דרך הקשר לנתן שרנסקי ויולי אדלשטיין, משרדי הממשלה, הייעוץ לאריאל שרון, החברה למתנ"סים, העסקים הפרטיים. שלא במקרה, זאב אלקין – כנראה הפוליטיקאי המתוחכם ביותר בממשלה – מעסיק אותו שוב ושוב. בפעם שעברה כמנכ"ל משרד השיכון, וכעת כראש מינהלת תקומה. לדבריו, עשה 300 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר; הוא לא שומע חדשות "כי זה מחליש אותי. אבל להיות עם אנשים נותן לי כוח". זה הטיפוס. דיברנו השבוע.
פרידמן רצה לשדר אופטימיות. "קודם כל, בגלל האנשים. פגשתי בשדרות, היכן שאני מתגורר חלק מהשבוע, וגם ביישובי העוטף, אנשים שלא בוחרים בייאוש. הם מנסים לבנות משהו יותר טוב". הוא עשה לעצמו סמינר לפני שנכנס לתפקיד: כיצד מקומות בעולם משתקמים אחרי אסון. בעיקר, התרשם מתפיסה שנקראת build back better. בתמצית, היא שואפת לבנות קהילות חזקות ועמידות יותר אחרי קטסטרופות. "אם המטרה שלנו תהיה לחזור ל-6 באוקטובר", אומר פרידמן, "נכשלנו. המטרה היא לעשות הכל יותר טוב. החלום שלי הוא שתושבי שג'עייה בעזה יקומו בבוקר ויגידו – חשבנו שאנחנו גומרים אותם, אבל עכשיו יש מעבר לגבול פי שניים יותר אנשים".
הישגו המרכזי עד כה הוא הגעה להסכם עם קיבוץ ניר עוז. "זה המקום הכי מסובך. בשבוע הראשון נסעתי לשם עם רעייתי, חנה, ביום שישי. לראות. בחקלאות אני לא מבין כלום, אבל בבנייה אני מבין. דור שלישי. הצטרף אליי בקיבוץ יהודי בן 87, נתן בהט. לקח אותנו עם הקלנועית שלו. הוא היה שם ב-7 באוקטובר. שאלתי אותו 'מה אתה עושה פה'. הוא השיב לי – 'אני פה. באתי לבנות את ניר עוז'. והוא תופס את חנה ביד, ואומר לה – 'תלחצי חזק על אביעד, כי אני רוצה לחיות עד שהחיטה צומחת שוב'". שבוע לאחר מכן הוא ישב עם אנשי ניר עוז, תקומה, עם החשב הכללי באוצר, ועם אגף התכנון. הם הצליחו להגיע להסדר אחרי ארבעה ימים מרוכזים: "כל אחד הביא משהו, ומצאנו פתרון". בכנס לעיתונאים הוא הודיע שזה הזמן לקנות דירות בשדרות. הוא חולם על 120 אלף תושבים עד 7 באוקטובר 2033.
האופטימיות, כבודה במקומה מונח. ביישובי העוטף עוד מוטרדים מאוד. דיברתי עם אלון פוטרמן, מנכ"ל הקרן לשיקום כפר עזה. בעיה אחת שהוא מצביע עליה היא הכפילות. "עלויות קיום והקמת היישוב הזמני הן גדולות, ובשל האפשרות לתת למשפחות לגור כקבוצה גם במקומות אחרים – ישנן עלויות כפולות בתחומים רבים. חוץ מזה, חסרים תקציבים משמעותיים לחינוך ורווחה. בעיות שהיו לפני 7.10 בפריפריה החברתית והגיאוגרפית פוגשות היום את הקהילות המפונות בעוצמה כפולה. לדוגמה: אי-אפשר להשלים פערים לימודיים באנגלית אם אין מורה לאנגלית בכיתה, ואי-אפשר לייצר קבוצת תמיכה להורים אם אין מספיק מטפלים באזור". טענה קבועה, בעיקר של הקיבוצים, היא שמבני הציבור, מחדר האוכל ועד למרפאה, הוזנחו בתקצוב.
פרידמן מסכים לגבי אתגרי הפריפריה שרק גדלו, "ולכן נצטרך לעבוד יותר קשה". הוא אומר שיש כספי פיתוח, אחרי שחוק תקומה עבר, "ויהיו מאות מיליונים שיוקצו למבני ציבור, בריאות וחינוך חדשים". למעשה, מדובר ב-3-1 מיליארד שקל לשנים 2028-2024; הם אכן היו תקועים בגלל העיכוב בחוק, "אבל בדיוק בשביל זה באנו". טענה נוספת היא שתקומה בעצם לא מטפלת במי שהחליט לא לחזור; שהטראומה הרחיקה אותו מעוטף עזה. פרידמן מאשר שהמינהלת לא תטפל בתושבי שדרות, הקיבוצניקים והמושבניקים שהחליטו לצאת מהעוטף. "אנחנו אמורים לטפל בשיקום החבל ובמי שחוזר. יש חוק. בן אדם שהחליט לעזוב את הקיבוץ ולגור בחדרה, הוא תושב חדרה. הוא יגיע להסדר כלכלי מול הקיבוץ שעזב, אבל הוא לא יהיה מטופל של 'תקומה'".
מיד אחרי 7 באוקטובר עלה חשש בתנועות ההתיישבות העובדת שהמשבר ינוצל לשינוי ההרכב של היישובים השיתופיים בעוטף. לטובת גרעינים תורניים, לדוגמה. "אתה מעלה נקודה חשובה וחשוב לי להיות ברור בה", אומר פרידמן, "אני ממש לא רוצה שניר עוז יהפוך ליישוב דתי. אני ממש לא רוצה שנחל עוז יהפוך לגבעת-שמואל. אני מאמין גדול בתנועה הקיבוצית, ואני רוצה שהיישובים בחבל ישמרו על צביונם. אני אומר לך מידיעה – אין לזאב אלקין שום רצון בעולם להביא גרעינים תורניים לניר עוז".
שאלתי אותו מה חסר ומדאיג אותו. "שכל משרדי הממשלה יבינו שזו משימת הדור שלנו ולא רק של מינהלת תקומה. כי הדבר הכי קל עבורם זה להגיד – יש תקומה, אז אני מוריד מהתקציב (לעוטף, נ"א) כסף. וחסכתי. ואז העלמנו את כל המשמעות של תקומה. זו הדאגה הכי גדולה. הפחד הגדול שלי. הם צריכים לזכור שתקומה היא לא במקום הכסף של משרדי הממשלה אלא כדי לעשות מעבר לכך, ויותר טוב".
לדברי התושבים, הבעיה המרכזית היא עדיין ביטחון. השיגורים עוד פה, גם אם הם נדירים יותר. המלחמה לא תמה. איך אפשר לצפות שירצו לחזור. "הבעיה העיקרית היא אכן ביטחון", הוא מסכים, "וברמה ריאלית, איך אפשר לצפות שיחזרו? אי-אפשר לצפות. איך אפשר לצפות שאנשים יצעדו לתוך ים סוף? אבל אנשים פה גיבורים. תביט באנשי בארי. באנשי שדרות, שהם תחת התקפה 15 שנה – והעיר כל הזמן גדלה". הוא חושב שבין הקיבוצים לשדרות, המושבים אינם מקבלים מספיק תשומת לב למצוקתם; "למושבים פחות באים ואנחנו צריכים לטפל בזה".
פרידמן מספר שבשיחות עם אנשי ניר עוז, אמרו לו מיד בהתחלה "אין לנו אמון". "אמרתי להם, המדינה הרוויחה ביושר את חוסר האמון שלכם. ברור שאין לכם. תפקידי ותפקיד הממשלה הוא ליצור מחדש את האמון".
חשוב לו להוסיף: "אני מרגיש שלא תהיה תקומה באמת עד שכל החטופים יחזרו הביתה. אני מתפלל על זה. בעיניי זה לא פוליטי, אלא האמת. בלי זה, יהיה קשה מאוד".
