1. רשות בלי רשות
אומרים שאפילו אהרן ברק נרתע מההפגנה העצומה נגד בית המשפט העליון בפברואר 1999. מאות אלפים – אולי אפילו חצי מיליון – השתתפו בעצרת שאירגנו החרדים נגד פסיקות בג"ץ בנושאי דת ומדינה, מאותתים לברק שהם מבינים לאן הוא חותר. יש הטוענים שפסיקות בג"ץ התמתנו מאז ועד לסיום כהונתו של הנשיא, שבע שנים מאוחר יותר.
5 צפייה בגלריה
(הדיון השבוע בבית המשפט העליון. על אף הרטוריקה המפוצצת משני הצדדים, בית המשפט דן בנושא כאילו מדובר במינוי של מנהל רשות המסים | צילום: REUTERS/Ronen Zvulun,)
אירועי השבוע בבית המשפט היו מצומצמים בהרבה בהיקפם, ובכל זאת בעלי רושם עז. "אין בית משפט בעולם שיכול לקרות בו דבר כזה", אמר הנשיא עמית אחרי ההתפרצות הקולנית של משפחות שכולות ושל חברת הכנסת גוטליב. הוא צודק, ולכן נשאלת השאלה מדוע? אולי זה כי יש עוד כמה דברים שיכולים לקרות רק בבית המשפט הישראלי: למשל, פסילה של חוקי יסוד בלי הסמכה לכך. למשל, עתירות בקצב שאין דומה לו בעולם כולו. למשל, מאבק על פיטוריו של ראש השירות החשאי כאשר הראש עצמו לא עתר כלל.
הציבור מבין איפה מונחת הסמכות באמת, ומתאים עצמו. אל לעמית לרגוז מדי. בכל זאת, כמילותיה הנצחיות של גלי בהרב־מיארה, אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי.
אולי לכן נכזבו הציפיות לפסק דין מכונן בפרשת בר. על אף הרטוריקה המפוצצת של הטוענים משני הצדדים, על אף האיומים במלחמת אזרחים, על אף הדרישות בקואליציה לא לציית, בית המשפט עצמו התמקד בפרוצדורה, כאילו היה מדובר במינוי של מנהל רשות המסים. אולי זיהה שבר עצמו הוא רק אינסטרומנט. אלה שהתייצבו לצידו הקפידו לא לומר מילה טובה על תפקודו ב־7 באוקטובר, ולתקוף לא את הפיטורים עצמם אלא את עילותיהם, את ניגוד העניינים, את מקור הסמכות. כאשר רוב מכריע בציבור, על פי הסקרים, תומך בפרישת בר, הנימוקים היו נגד המפטרים ולא בעד המפוטר. באיחור של שבועות יקרים ירד גם נתניהו מהרמיזות המיותרות על משבר חוקתי ואי־ציות, על אף הפצרותיהם של כמה פירומנים בקואליציה.
היה הופך בטן ונוגע ללב – ולא משפטי בשום אופן – לשמוע את ההורים השכולים טוענים בבית המשפט נגד המשך כהונת ראש השב"כ. לעותרים זה פחות חשוב. הם יילחמו למען בר עד טיפת דמו האחרונה.
2. דברים ששומעים משם
אתה יודע מה אתה רואה, שואל אמריקאי במרפסת מסעדה בלב אבו־דאבי כשהוא מחווה בידו אל הנוף עתיר המגדלים. ומיד משיב: שלושה טריליון דולר בהשקעות. אנחנו נמצאים בחמשת המיילים העשירים בעולם, כספי נפט שמנותבים עכשיו לכיוונים המלהיבים ביותר שיש לעולם להציע.
אולם הכנסים הענק של מלון מנדרין בעיר, עצום ומפואר אפילו בסטנדרטים מקומיים, היה מלא לאורכו ולרוחבו במגעים עם סוכן חוץ. גם ממרחק ארבע וחצי שנים מהסכמי אברהם, המחזה בוועידת MEAD השבוע עדיין בלתי נתפס: לבנונים, ישראלים, אמירותים, קטארים, מלזים. זה המזרח התיכון החדש של פרס, מינוס הפלסטינים.
אבו־דאבי היא הגרסה הערבית לאלטנוילנד של תיאודור הרצל: בועה מערבית לחלוטין בלב המזרח התיכון, עתירת לאומים ומודרנית. טוב, לא עד הסוף, כמובן. לאחרונה נחסמה האפשרות לקיים שיחות קוליות בווטסאפ, כנראה בגלל הקושי להאזין להן. באבו־דאבי לא נועלים דלתות בלילה, אבל אי־אפשר לפתוח חלק גדול מהאפליקציות.
בלתי נתפס שאנחנו במרחק שעתיים טיסה בלבד מדמשק, שלוש שעות מעזה. לפני כמה שבועות ביקרתי באזור הסורי המוחזק על ידי ישראל, שם ילדים לבושים למחצה בלי בתי ספר רצו בשדות אחרי חיילי צה"ל, מבקשים חטיף אנרגיה. אין שם מים זורמים, וחשמל יש רק מגנרטורים. 30 דולר בחודש הם המשכורת הממוצעת, כמחיר ארוחת בוקר באבו־דאבי.
האמירותים מעניקים לסורים ולעזתים סיוע נדיב, אבל רחוקים מלצאת מגדרם נגד נוכחות צה"ל באזור. בכירים מאוד במדינה השתדלו לא לצאת נגד תוכנית טראמפ לניקוי וסיפוח הרצועה והאפשרות להחלת ריבונות ביהודה ושומרון, רק אמרו ש"תהיה לכם בעיה עם מדינות אחרות".
המהלך שסלל את הדרך להסכם עם האמירויות היה מאמר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" באביב 2020 על ידי שגרירם בוושינגטון ובו האיץ בישראל לזנוח את הסיפוח בתמורה לנורמליזציה. התכנון האמיתי של ישראל באותם ימים היה לספח את מעלה־אדומים ואז לוותר על היתר בתמורה להסכם שלום עם הסוניות המתונות, אבל המאמר הקדים את התהליך. אחרי שנה וחצי של מלחמה, יש באוויר ריח של עוד נורמליזציה בדרך. אם אני עורך העיתון הזה, הייתי שומר מקום בעמוד הראשון למאמר נוסף.
3. השקט שלפני
בכירים אמריקאים מהממשל הקודם וכאלה מהממשל הנוכחי, ישראלים בכירים מאוד בדימוס, דיפלומטים ערבים בכירים – כולם התכנסו השבוע על הבמה ובשיחות מאחורי הקלעים להערכה אחת: מתקפה צבאית על מתקני הגרעין של איראן היא התרחיש הסביר. "יותר סיכוי שזה יקרה משלא יקרה", אמר פקיד מוכר מממשל ביידן, בהתייחס למהלך צבאי משותף של ארצות־הברית וישראל.
גם הכרזתו של הנשיא טראמפ, לצד נתניהו הלא־מרוצה, על משא ומתן, לא שינתה את הערכתם. עבורם, זו הפוגה קלה לצורכי לגיטימציה בינלאומית. במדינות האזור רואים זאת כהזדמנות שלא תשוב לעולם, לחסל את מתקני הגרעין ואת האיום השיעי שמדיר שינה מעיניהם כבר שנים רבות. מבחינת המדינות הסוניות המתונות יש כאן עוד בונוס: בגלל חיסול מערכות ההגנה באיראן ובסוריה, המטוסים לא יצטרכו לעבור מעל שמיהן. הן יהיו בתפקיד הקהל, לא עוזר המאמן. כמובן, איש מהם לא יגיד זאת בגלוי. מצחיק ומפחיד כאחד לראות עד כמה חוששים באבו־דאבי לדבר על האיראנים אפילו בשיחה פרטית, מחשש להאזנות והתנכלות של טהרן. אם הגרעין האיראני יושמד, מדינות המפרץ יהיו מאושרות.
הסיפור האיראני הוא אחת הסיבות לתופעה המוזרה שבעטייה ראש הממשלה נתניהו, שבזמנו הושגו הסכמי אברהם, לא הוזמן עד היום בגלוי לאבו־דאבי. לפיד כבר היה פה, גם בנט, אבל נתניהו לא. האמירותים כועסים מאוד על כמה אירועים שפגעו באמינותו, מניסיון לבטל את עסקת האף־35 של האמירויות וטראמפ ועד הרהורי סיפוח מחודשים. אבל יש עוד סיבה: ראש הממשלה הנוכחי נתפס כדמות בחזית המאבק באיראן. הדבר האחרון שהיו רוצים הוא התבטאות לוחמנית נגד טהרן על אדמת האמירויות.
שינוי מאזן הכוחות במאבק נגד הציר השיעי מורגש היטב, בכל זאת. מורגן אורטגוס, שליחת טראמפ ללבנון, הסתובבה השבוע בין המוזמנים עם שרשרת המגן דוד שלה וסמל החטופים הצהוב. האם לא מפריע לתומכי חיזבאללה בממשלה וללבנונים בכלל הסממנים היהודיים האלה, נשאלה. אני מייצגת את המעצמה הכי גדולה בעולם, אז שיקפצו לי, השיבה. רחמנות על הלבנונים: ב־2024 תיווך בינם לבין ישראל לוחם צה"ל במיל', עמוס הוכשטיין, ועכשיו המתווך ההוגן הוא מי שמסתובבת ביניהם עם סיכת חטופים.
4. קדימה התחבר
הזמן רץ כשמתווכחים: נשיא המדינה יצחק הרצוג חלף לא מכבר על פני מחצית מתקופת כהונתו. בעוד שלוש שנים תתכנס הכנסת הבאה לבחור את מחליפו. עמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר, מעוניין מאוד בתפקיד. גם השרה גילה גמליאל בודקת ברצינות התמודדות כדי להפוך לנשיאה הראשונה. לוחשים שגם ראש עיריית ירושלים משה ליאון משתעשע באפשרות.
אבל יש לפחות עוד אפשרות אחת: בני גנץ. כמו הרצוג עצמו ופרס בשעתו, גם הוא עמד בראש האופוזיציה לנתניהו, גם הוא התחרה מולו לא פעם, וגם הוא ידע ימים טובים יותר בסקרים. יש מחלוקת אם קורץ מחומרים של ראש ממשלה, אבל יש קונצנזוס שהוא יהיה נשיא מצוין. קשה יחסית למצוא בכנסת מישהו עם מילים רעות עליו.
לשכתו בטח תזדעזע מהרעיון. הרי גנץ עצמו, על פי הצהרתו, רץ לראשות הממשלה. עד לפני כמה חודשים היה ראש המפלגה הגדולה בסקרים בפער עצום. אבל כעת המחנה הממלכתי צוללת, וגדי איזנקוט בוחן אפשרויות. מצד שני, ספק אם יתקע לו סכין.
לאיזנקוט יש שתי אפשרויות: הראשונה, להיות מספר אחת ברשימה משותפת עם יאיר לפיד. היתרון: ראשות המפלגה הגדולה בגוש. החיסרון: מיצוב שמאלי יחסית, בלי יכולת לקחת קולות מהמחנה השני.
השנייה מסקרנת: להיות מספר שתיים של נפתלי בנט. אם איזנקוט אכן מחפש מה משרת את מאמצי החלפת נתניהו ולא את דרכו שלו אל לשכת ראש הממשלה, הרי שזו האפשרות הסבירה יותר. את בנט זה יכול לגאול מהגורל שמלווה אותו כבר שש מערכות בחירות: סקרים חלומיים, סיוט בקלפי. שום דבר בסקרים לא מבטיח לו גורל שונה הפעם. כבר ב־2020 הוא היה המפלגה הגדולה בסקרים, והסוף בעל שבעת המנדטים ידוע. הגישושים ראשוניים: איזנקוט עצמו כבר הצהיר בגלוי שיפעל לחיבורים "מבנט ועד גולן". נשכח לשניהם העימות מהעשור שעבר שבו השר דאז האשים את הרמטכ"ל דאז ברפיסות מול הטרור, והואשם בחזרה בפופוליזם ובקריעת צה"ל.
כאן נכנס הרעיון לגבי גנץ: הוא יהיה מספר שלוש ברשימה, אבל ישמש כמועמדה לנשיאות. במחנה הממלכתי עדיין מתעקשים שזה רק משבר קטן, וזה חולף, ושאיזנקוט בסך הכל מנהל מו"מ להסדרת מעמדו במפלגה.
אין לדעת מה תהיה התמונה בעוד שנה ומה יעשה איזנקוט. אבל דבר אחד ברור לכל: המשחק הפעם בגוש רק־לא־ביבי הוא משחק על כל הקופה. אם גנץ היה אשתקד על 40 מנדטים ועכשיו רואה ביום בהיר את אחוז החסימה, אין סיבה לחשוב שיריביו חסינים. כבר כעת חמש מפלגות בגודל אחיד, פחות או יותר, נאבקות על הראשות. מי שלא יתאחד – יתרסק.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
